מוזיאון מכון איילון  

מפעל לייצור נשק ממלחמת השחרור הפך למוזיאון נשמר כפי שהיה עם קום המדינה. מכונות לייצור כדורים של 9 מ"מ עבדו במרתף ומעליהם פעלה מכבסה. רבותי, ההיסטוריה נשמרת.  

 

גם היום, כפי שהיה לפני למעלה מחמישים שנה, כשמגיעים ל"מכון איילון" מרגישים כמו בקיבוץ של פעם. צריפי עץ צנועים מוצלים בסבך אקליפטוסים, משטחי דשא ירוקים, חבלי כביסה עם בגדי חאקי מהוהים, גיגיות כביסה, חדר אוכל גדול, נוף פתוח וריח של אדמה רטובה שנשטפה בממטרות המסתובבות. הכל נותר כפי שהיה, רק הקיבוצניקים נעלמו והשאירו אחריהם את שרידיו של הסוד הגדול שהתרחש שם בשלוש השנים שקדמו לפרוץ מלחמת השחרור. בשנת 1945 מחליט דוד בן-גוריון שצריך להתחמש ולהתכונן למלחמה. יוסף אבידר, שמשמש באותם ימים כמנהל תע"ש במחתרת מפקח על ייצור רובה הסטן בסתר ומודיע שצריך לייצר עבורו כדורים.

 

סליק במכבסה האזורית

הבחירה בגבעת הקיבוצים כמקום האידיאלי הייתה תוצאה מכך שהמקום היה שומם, קרוב לתל-אביב ולמפקדת ההגנה ומוקף בבריטים. ההנחה הייתה שמה שיהיה מונח לבריטים מתחת לאפם לא יעורר את חשדם הוכיחה את עצמה. שירות הידיעות של ההגנה (ש"י) הצליח לקבל מידע על מפעל פולני שמעמיד למכירה 30 מכונות לייצור כדורים ויהודה ארזי, מאנשי ההגנה, מצליח להביא אותן לארץ.

 

המכבסה בגבעת הקיבוצים (צילום: רונית סבירסקי)

 

בלב גבעת הקיבוצים חפרו בור בגודל מגרש טניס ומעליו הקימו מכבסה ומאפייה. מכונת הכביסה לא הפסיקה לעבוד לרגע והקימה רעש שהסווה את כל הפעילות שהתרחשה מתחתיה עם שלושים מכונות לייצור כדורים שמותחות, חותכות וקוצצות. המבקרים שמגיעים למוזיאון היום יושבים במכבסה שנותרה כפי שהייתה עם דודי החימום הישנים והבגדים מימי הפלמ"ח ואיש לא יכול לנחש שיש שם פתח שמוביל לקומת המרתף.

 

גם באותם ימים חלק מחברי הקיבוץ לא ידעו מה מתרחש מתחת לאדמה וזכו לכינוי "ג'ירפות". 45 מחברי הקיבוץ, שהיו פועלי המפעל, עבדו למטה ולא ספרו דבר. כשקצין הביטחון של הקיבוץ נתן הוראה שיש במרכז הקיבוץ חבל שאותו אסור לעבור אותו, אף אחד לא שאל שאלות וכולם צייתו לפקודה. כדי להרחיק סקרנים ואורחים בלתי קרואים מהקיבוץ הציבו בכניסה שלט "טבול רגליך" והפיצו שמועה שהפרות נגועות במחלת הפה והטלפיים. השלט הזה מקדם עד היום את פני הבאים.

 

גבעת הקיבוצים הייתה הקיבוץ ה"חולני" ביותר בארץ ואנשים פחדו להגיע לשם. מכונת הכביסה עבדה עשר שעות ביום במקביל לשעות המפעל, אבל לא הייתה להם מספיק כביסה לכבס. הם החליטו להפוך למכבסה אזורית וסיפקו שרותיי כביסה וגיהוץ לרחובות ולכל הישובים באזור. הפתח שנפער ברצפת המכבסה מגלה סולם ברזל צר שיורד בזוית כמעט ישרה כלפי מטה. פועלי המפעל הגיעו בהסתננות יחידים לאולם המכבסה וברגע המתאים הופעל הכפתור שהותקן במאפייה הסמוכה ומערת עלי באבא הייתה נפתחת.

 

כביסה תלויה בחצר המכבסה (צילום: רונית סבירסקי)

 

את מנגנון המתוחכם המציא יצחק נבו בן קיבוץ יפעת, שהיה אחראי על הרבה מאד מנגנוני סליקים ברחבי הארץ. המאפייה הייתה מתקן ההסוואה השני ומתחתיה היה פתח גדול בהרבה שאותו פתחו רק במקרים מיוחדים כשהיה צורך להוציא מכונה לתיקון או להכניס מכונה חדשה. תנור האפייה היה עשוי מלבנים ועבד בו אופה מוסמך, בן למשפחת אופים, שהוכנס בסוד העניינים. האולם המרכזי שבו עבדו הפועלים היה באורך 33 מטרים ורוחבו חמישה מטרים.

 

המכונות סדורות לאורך הקיר לפי תפקידן: שלוש עבדו על מתיחת הכדורים לקוטר 9 מ"מ ויוצרו מפליז, אבץ ונחושת. חומר הגלם יובא לארץ מבריטניה כסחורה להכנת שפופרות לליפסטיקים. אחר כך עברו הכדורים למכונות החיתוך כדי להתאים אותם לגודל המדויק, המכונות הקוצצות זכו לכינוי "המוהלים" ובשלב הבא הכניסו את התרמילים למכונת שטיפה במי סבון כדי להסיר את השבבים.

 

בפינת האולם עומד מטווח לבדיקת הכדורים עם רובה הסטן המפורסם ומתקן שקובע את מהירות הקליע. על הקיר מעל המכונות ניצבת מנורה אדומה שתפקידה היה להבהב בזמן חירום. בשער הקיבוץ ישב שומר שהפעיל את לחצן המצוקה. הבהוב אחד נועד לסמן כיבוי אורות בלבד, שלושה הבהובים כיבוי המכונות והבהובים רצופים סימנו סגירת המפעל ועזיבה מידית.

 

מטווח בדיקת קליעים (צילום: רונית סבירסקי)

 

מקרה בודד אחד כזה אירע כשרכבת עמוסה בחיילים בריטים עלתה על מוקש ליד הכניסה לקיבוץ. המקום הוצף מיד בחיילים בריטים וחברי הקיבוץ יצאו לסייע לנפגעים. העזרה שהם הושיטו לבריטים זכתה לשבחים רבים ואיש לא העלה בדעתו לבדוק מה נעשה בשטח הקיבוץ. כדי להסוות את צריכת החשמל המוגברת חברו את קו החשמל הישר לספק הכוח המרכזי וכך תלויה במוזיאון כרזה שמודה לממשלת הוד מלכותה על הנדיבות הרבה שגילתה בהעניקה למפעל חשמל אין כסף.

 

שיזוף לכל פועל

בעיה נוספת שמצאו לה פתרון יצירתי הייתה החיוורון ששלט בעורם של הפועלים. הקיבוצניקים היו ידועים בעורם השזוף והבריא ואילו עובדי המפעל שלא זכו לראות אור יום נראו כמו ייבוא משבדיה. בהמלצת ד"ר קוט, שהיה חבר בהגנה, הכניסו מנורת שיזוף לאולם הייצור וכל אחד מהעובדים ישב שעה קלה לתפוס קצת צבע, כשבברלי הילס עוד לא שמעו על הפטנט.

 

מעידות קטנות שהיו במהלך העבודה הסתיימו בטוב. כך היה כשאחת ה"ג'ירפות" שעבדה במכבסה חזרה במפתיע למקום בתום העבודה וראתה אנשים יוצאים מחור ברצפה. האפיזודה הסתיימה בעילפון והיא כמובן צורפה לצוות הפועלים ואיבדה את התואר שלה כג'ירפה. עובדת נוספת שחזרה לביתה בערב עם נצנצים בשיער משבבי הנחושת עברה תחקיר מצד הבעל. התשובה שזה קרה מריסוס העצים בפרדס לא כל כך שכנעה את הבעל וכדי למנוע גירושין סיפרו לו את האמת וגם הוא ירד למחתרת.

 

מתקן לניקוב קליעים (צילום: רונית סבירסקי)

 

כך המשיך המפעל לייצר בשלווה כמויות עצומות של כדורים שהוצאו באישון לילה מהמרתף וסיפקו את כל צריכת הכדורים עד תום מלחמת השחרור. האתר והמפעל פתוחים לקהל בכל ימות השנה. קבוצות יכולות לתאם סיורים שכוללים אירוח, כיבוד ומופעים. אפשר לארגן במקום גם ימי הולדת, אירועים וכנסים. כניסה בתשלום. טלפון: 9406552-08