טרקים - הגיל לא קובע

 

חוויות מסע של טרקים למבוגרים חסרי מנוח. הודו, נפאל ופאפואה ניו גיני. איך עוברים את זה בהצלחה? טיפים וסיפורים מרתקים

 

דובי פרי טייס קרב ומדריך פרטי שסגר כבר חמישה עשורים ראה איך הדור הצעיר נוסע לטייל בכל העולם, עושה טרקים וחוזר לספר לחבר'ה. למרות שהספיק לספור הרבה מאוד עננים בחייו הוא לא הצליח להגשים את חווית התרמילאיות והחליט שהגיל לא יעצור בעדו. הוא התחיל בטרקים פשוטים בתאילנד והודו וכשהחליט לצאת לפפואה ניו גיני סחף איתו עוד הרפתקן אחד. ככל שהוסיף יעדים וחזר עם צילומים וסיפורים מרתקים כך הצליח לצרף אליו עוד חברים והיום יש לו שני הרכבים שאיתם הוא נוסע. קבוצה אחת החלה משני גברים וצמחה לחמישה והשנייה מורכבת מכמה זוגות נשואים שגם הנשים נתקפו בחיידק התרמילאיות ויוצאות לטרקים של קשישים חסרי מנוח. כל אחד לקח על עצמו תפקיד: אחד מחפש נתונים באינטרנט ומדריכים מקומיים, השני אחראי על סיפורי מטיילים בארץ, אחת מהנשים בחרה לדאוג לציוד הרפואי והנשנושים. היה מי שהעדיף לטפל במסלול והכנת המפות ואת ההחלטות הסופיות הם עושים בישיבת צוות משותפת. הרעיונות לנסיעה צצים בדרך כלל מקריאת קטעי עיתונות וסיפורים של מטיילים אחרים.

 

פפואה- ניו גיני

דובי פרי מתאר את הדחף התרמילאי כתסכול שלא היה מוכן להשלים איתו: "כשבני גילי השתחררו מהצבא הם לא דיברו על הטיול הגדול. החנונים  נסעו לאוקספורד או לקמברידג' לעשות איזה תואר במקצוע מפוצץ וחזרו משם עם מספר עוד יותר גבוה במשקפיים. הסטלנים נסעו לטיולי תרמילאים בסיני ואם הם היו ממש גזעיים הם גם צללו בראס מוחמד עם כרישים.  אז מה הפלא שאנחנו קצת מקנאים בדור ש"גואה" בשבילו זו חופשת שחרור וכדי לנקות את הראש הם קופצים לאשרם הקרוב ומשמיעים קולות של יוגים".

 

מסתבר שגם בגיל מאוחר זקוקים לשינוי לא פחות מהצעירים אחרי הצבא. כשהילדים גדלים ויש יותר זמן פנוי מחפשים ריגושים וחוויות במקומות רחוקים. פרי יצא למסע של חודש וחצי בפפואה-ניו גיני והמשפחה קיבלה את השיגעון בהבנה: "רציתי להשאיר את כל המחויבויות מאחור ולהיזרק במקומות נידחים. כשנסעתי לפפואה לא הייתי מודע אפילו לנושא שצריך לקחת טלפון לוויני כדי לשמור על קשר עם הציוויליזציה. בחרתי להתחיל דווקא באחד המקומות הכי פחות מתויירים בעולם ולקחתי את זה עד הסוף. דני לניס הסכים להצטרף אלי ויחד מצאנו ישראלי שגר בפפואה כמה שנים. הוא היה ערוץ המידע היחידי שלנו בנוסף למדריכי "לונלי פלנט" כדי להבין מה מחכה לנו ביעד שהיה ידוע במאה הקודם כאזור של קניבלים".

 

איך יוצאים למסע מסוג כזה?

"ההנחיות שקיבלנו היו לנחות בשדה התעופה של ניו גיני ולחפש מדריך בשם אברם. לקחנו בחשבון שאם אברם לא יהיה בכפר שלו נצטרך להמתין לו עד שיחזור כי אין שום סיכוי לשרוד בלעדיו את הדרך. המסלול שלנו היה מסע של 10 ימים בנהר שורץ קרוקודילים. אין שם רכבות, כבישים מסומנים וכלי תחבורה ממונעים. יש רק סירות קאנו ששטות בנהר מיעד ליעד". מסביר פרי.

 

גם כשהם בחרו את מסלול הטיול בניו גיני הייתה להם העדפה לבקר באזורים הפחות מתויירים. "אמרו לנו שהאזור המועדף על המטיילים הוא במורד הנהר אז החלטנו לעשות את מעלה הנהר". מסביר פרי את מידת הטירוף שאחזה בהם. אחד הדברים החשובים במסע כזה הוא לא לקבוע לוח זמנים מדויק, צריך לקחת בחשבון עיכובים של ימים ואם נשאר זמן פנוי אז מנצלים אותו להסתלבט באיזה מקום יפה. "אנחנו לקחנו שלושה ימים נוספים בכל חלק של המסע כדי לא להיקלע למצב שלא נצליח להגיע לטיסה. תכננו חודש וחצי של טיול כשמתוכם ארבעה ימים לטיסות הלוך וחזור והיתר נחלק בין מסע אנתרופולוגי אל השבטים לבין צלילות ושייט. מסע כזה מתכננים שנה מראש". מסביר פרי.

 

יתושי ג'מבו

הפריט החשוב ביותר שפרי ולניס היו זקוקים לו בפפואה היה כילה נגד יתושים: "היתושים שם גדולים פי ארבעה ממה שאנחנו מכירים בארץ. כדי לא לסחוב כילה בטיסות קנינו אותה מיד כשהגענו לניו גיני. הסבירו לנו שאין מלונות ורוב המסע נישן בחושות על עצים כשלמטה נוחרים החזירים והתרנגולות מקרקרות. חשוב מאוד לקחת כדורים נגד מלריה. היתושים שם לא ממש מתרגשים מהמשחות נגד יתושים. הם חודרים דרך המכנסיים ועוקצים".

 

יש דברים שהייתם עושים היום אחרת?

"דבר ראשון הייתי לוקח טלפון לוויני כי מבחינה בטיחותית היינו בשפל המדרגה" אומר דני לניס "ידענו שלפני 50 שנה הקניבלים אכלו את בנו של סנטור רוקפלר בפפואה ואנחנו היינו מנותקים מכל העולם. היום יש גם מכשיר GPS שמעביר מסרים על המיקום שלך בשטח, יש למכשיר כפתור מצוקה וכפתור חילוץ. היו אזורים שהמקומיים פגשו אדם לבן פעם בכמה שנים. עוד פריט אחד שלא לקחנו ולמדנו את זה על בשרנו היה מזרון דק. זה היה מקל עלינו מאוד בחושות שישנו בהן על רצפת עץ". 

 

איזה ציוד לוקחים למסע?

"תרמיל גב, מכנס ג'ינס, כמה חולצות טריקו, גרביים, נעלי הליכה עמידות במים, סנדלי שורש, הרבה מאוד תרופות, חומר לטיהור מים, בקבוקי מים ואולר שיש בו את כל הפונקציות. כדאי לקחת כריות חימום חד פעמיות. אנחנו לא לקחנו בגדים חמים ובכמה מקומות קפאנו מקור. הנושא של טיהור מים הוא קריטי" מסביר לניס "אמנם שטים בנהר אבל המים מלאים בבוץ וחול. אני עוד זינקתי למים מדי פעם להתרחץ, אבל פרי העדיף לא לפגוש את הקרוקודילים בגובה העיניים".

 

מה אכלתם?

"רוב הזמן פירות, ירקות ואורז. באחד השבטים בפפואה  "פתחו לנו שולחן" עם ארוחה שנקראת מו-מו. הם חופרים באדמה בור של חצי מטר ומדליקים לידו מדורה, שמים בתוך האש לבנים שמתלהטות. את הבור הם מרפדים בעלי בננה וכשהאבנים מספיק חמות הם מכניסים אותן לתוך הבור יחד עם הירקות והבשר. הם נוהגים לשחוט חזיר ולהכניס פנימה נתחים. אנחנו העדפנו מסיבות של צמחונות וכשרות להסתפק בארוחה הצמחונית. הם הכניסו את כל סוגי השורשים והירקות סגרו את העלים וכיסו את הבור בחול, זאת הייתה אחת הארוחות הטעימות שאכלתי בחיי". מספר פרי.

 

טרק בנפאל

אחד מיעדי הטרק הפופולאריים של הצעירים הוא סובב אנאפורנה בנפאל. לטרק הזה יצא פרי עם חבר ילדות שאשתו בחרה לתת לו ליום הולדת 50 מתנה יוצאת דופן. היא שלחה אותו לטיול גברים עם תרמיל של 25 קילו על הגב. "הטיפ שקיבלנו מתרמילאי צעיר היה להתחיל את הטרק מג'ומסום במקום לעשות את סובב אנאפורנה" מספר פרי "החברה הצעירים עולים עד לגובה של 5000 מטרים, קר שם מאוד והאוויר דליל, הם חייבים לעשות הפסקות ארוכות כדי לאזן את הנשימה ולנו לא היה זמן בשביל זה. הפתרון שמצאנו היה לנחות בשדה תעופה בגובה 3200 מטרים בנקודה שבה התרמילאים מתחילים כבר לרדת. זה אמנם ירידה אבל יש בה לא מעט עליות והטרק לא פשוט". פרי ממשיך לתאר את הטיסה לג'ומסום "אני, עם כל הניסיון שלי בטיסה הייתי בטוח שאנחנו מתרסקים. זה מטוס קטן שטס בין הרים מושלגים בגובה של 10,000 רגל ואני רואה את ההר מגיע מולנו ואין צ'אנס שהוא יעבור אותו. בשנייה האחרונה הוא שבר ימינה לנקיק בין ההרים ונחת. בגלל מזג האוויר והרוחות המטוס הזה חייב לנחות ולחזור לפני 11:00 בבוקר לכן המראנו כבר ב-6:00 בבוקר. אם הטרק היה צריך להיות שיא הריגוש כבר התחלנו את זה בטיסה".

 

איך היה המפגש עם הצעירים בטרק?

"פגשנו חבר'ה שלא היו שנה בבית. הם חיפשו את הקרבה אלינו מרוב געגועים הביתה. הלכנו איתם ימים שלמים ולא הרגשנו בהבדלי גיל" מעלה פרי זיכרונות  "דווקא אנחנו היינו אלה שסחבנו את התרמילים על הגב כל הדרך ולא הסכמנו להיעזר בסבלים. הצעירים נתנו לסבלים המקומיים לקחת מהם את כל הציוד אבל אפשר להבין אותם כי הם הלכו עם משקל הרבה יותר גדול משלנו".

 

הנפאלים דוברי אנגלית ומתורגלים בטיפול בתיירים והתרמילאים הישראלים כבר הותירו אחריהם את כל סימני הדרך האפשריים כדי שהבאים אחריהם יוכלו לעשות את המסלול בלי חריגות. אין כמעט סיכוי  לסטות או לרדת מהמסלול כי גם בגובה של 5000 מטרים מעל פני הים תמצאו את עצמכם צועדים לפני ואחרי מטיילים או תושבים מקומיים, שמדלגים על הסלעים כמו איילות שלוחות עם מטען של עשרות קילוגרמים על הגב בלי להביע ולו ביקורת קלה על מצב החמצן באוויר.

 

מה דרגת הקושי של הטרק בשיטה הזו?

"המסלול שבאופן עקרוני מוגדר כירידה רחוק מלהיות כזה. מצאנו את עצמנו עולים בזויות קשות בדרך למטה עם התכווצויות שרירים וכאבי ברכיים. הדרך מדברית עם רוחות חזקות מהצפון בשעות הבוקר המוקדמות, שהופכות לסופות לקראת הצהריים. מארפה, שנמצאת בגובה 2665 מטר היא נווה מדבר שמחזיר לתרמילאים את החיוך. היא מוקפת מטעים של תפוחים, יש בה בתי מלון קטנים ופאב. שלא ייווצר חלילה רושם מוטעה ותצפו לפגוש שם מלונות מפנקים, גם המטופחים שבהם פשוטים מאד וכוללים זוחלים, נמלים וזבובים. השירותים בול קליעה, במקומות מסוימים תעדיפו לוותר על מקלחת או שתקבלו חצי דלי עם מים פושרים שיראה בעיניכם כמו ג'אקוזי משוכלל. נקודת השיא בתחום המקלחת הם מעיינות מים חמים בעיירה Tatopni שיצרו בריכה מהבילה מוקפת בהרי ההימלאיה שאף תרמילאי לא יפספס".

 

היו מקומות שהרגשתם בהם סכנה?

"ההליכה היא בשבילים שאין אליהם גישה עם כלי רכב. רק חמורים ומטיילים עוברים וגם זה בקושי כי השבילים מאוד צרים. החמורים עוברים עמוסים בציוד והם יודעים לתמרן אותך כך שהם נדחקים אל הקיר ודוחפים אותך אל המורד התלול".  

 

טרק בהודו

החבורה השנייה שאיתה יוצא פרי לטיולים כוללת נשים ואיתם הוא עשה מסלול טרק בהודו במדינת הסיקים ודרג'לינג, ממלכת התה. המטרה הייתה לעשות טרקים  במסלול שאין בו צעירים ולא ידוע כאזור תרמילאים. ההכנות כללו למידת השטח מ"לונלי פלנט" ומציאת מדריך שיוביל אותם במסע בין השבטים. הדרכים באזורים האלה אינן מסומנות וקשות להליכה. השיטה היא להגיע לשדה התעופה ולהיכנס לכמה משרדי נסיעות. "זה מזכיר משא ומתן של שוק" אומר מנחם עקיבא שמצטרף למסע יחד עם אשתו אביבית וזוג חברים נוסף צביקה ואידה להט. "מתמקחים, מגיעים להסכמה, מחליטים כמה ג'יפים לשכור ומקבלים מדריך. לא מזמינים מלונות מראש, המדריך מכיר את האפשרויות ועוצר בדרך בהתאם לתקציב שנקבע מראש".

 

איך התנהל קצב הטרק?

"כל טרק לקח 8 שעות ביום והיינו בשטח 3 ימים" מספר להט "השבילים לא מסומנים ובלי מדריך אין שום סיכוי לעבור את המסלול. כשנתקלנו במפולת סלעים נאלצנו להאריך את המסע בחצי יום כדי לעקוף את האזור והמדריך כבר ביקש עוד כסף".

 

מה היה הקושי הגדול ביותר במסלול?

"העלוקות. הכינו אותנו לתופעה אבל לא שיערנו לאיזה ממדים היא מגיעה" מספר עקיבא "המדריך צייד אותנו מראש במקלות עץ שעליהם מורכב ספוג עם מי מלח. ההוראה הייתה שכל פעם שנדבקת אלינו עלוקה לוחצים עליה עם הספוג. מסתבר שהיה לנו עסק עם עלוקות בעובי של מחט שחדרו דרך המכנסיים וכשהן התחילו למצוץ את הדם הן היו מתנפחות ונתקעות חצי בפנים וחצי בחוץ וכל פעם שהרגנו אחת מהן זה נראה כמו מרחץ דמים. אידה שהייתה כנראה מאכל תאווה בעיניהם הותקפה ללא רחמים. באור יום עוד יכולנו לראות אותן אבל כשהחשיך התחילה החגיגה. כשהגענו לגסט האוס וראינו מה מצבנו יצאנו לקרב. הרצפה נראתה כאילו שחטו שם פרה. בעל הגסט האוס הפעיל פטנט נוסף וצרב אותן עם קצה הסיגריה שלו".

 

מה רמת הגסט האוס?

"צריך לבוא עם מוכנות נפשית" מסביר פרי "אני רגיל ולא מתרגש מתנאים כאלה אבל מדובר ברמה מאוד נמוכה של מגורים עם טחב ופשפשים ומי שממש סובל מבקש להחליף חדר. לפעמים זה עוזר. מקלחות חמות יש אבל לא תמיד מספיק לכולם".

 

אתה מטייל עם קבוצות שונות יש לך עצה איך מוצאים שותפים מוצלחים למסע?

"הרכב מנצח לא מחליפים"  פרי מחייך בסיפוק "היה לי מזל לצאת עם האנשים הנכונים, אבל זה לא אומר שלא היו ויכוחים ובדיעבד זה על שטויות. ככל שהקבוצה גדולה יותר צריך לדעת להבליג. בקבוצה של שניים זה הכי פשוט".