מתחם התחנה בנווה צדק - מהרכבת הראשונה למרכז בילויים סואן

 

מסעדות, בתי קפה, גלריות וחנויות מעוצבות תפסו את מקומם של פסי הרכבת ששיקשקו בסוף המאה ה-19 בסמוך לשכונת נווה צדק. תחנת הרכבת הראשונה שהוקמה בארץ ישראל הפכה לאחר שנים ארוכות של הזנחה למתחם בילויים סואן של תל אביב-יפו 

 

התחנה והמסילה      צילום: רונית סבירסקי

 

הסיפור הכמעט בלתי נתפס הזה התרחש בתחילת המאה ה-21 בלב הכרך הגדול ביותר בארץ. ראש עירית תל-אביב, רון חולדאי, חולף בפעם המי יודע כמה על פני הטיילת באזור שבין תל-אביב ליפו, מביט בסקרנות אל עבר שכונת מנשייה ופולט מה הולך שם מעבר לגדר? שטח לא קטן שנמצא במרכז הכי לוהט של העיר סגור ומסוגר ואיש אינו יודע מה מתרחש מאחורי גדרותיו אפילו לא ראש העיר.

 

 המבנים ההרוסים של מנשייה       צילום: רונית סבירסקי

 

שבוע לאחר מכן חולדאי כבר מצליח לדלג על פני המדרגות השבורות, נכנס למבנים הרעועים, מעפיל אל הגגות ההרוסים תוך שהוא שואג שזה לא יתכן שמקום כזה יישאר כך. חברת "עזרה ובצרון" נכנסה לפעולה מאחורי גדרות ובריחים, תוך שמירה הרמטית שאיש לא יכנס למתחם הסודי ביותר בתל-אביב. הצלחתי להיות העיתונאית הראשונה שזכתה לראות ולצלם את מה שכונה בשם הקוד "התחנה". היום כבר הפך המקום למתחם בילויים ותרבות, בתי קפה, מסעדות, אירועי תרבות וגלריות במבנים שראו את תל-אביב בלידתה.

 

בניין הטרמינל שעבר תהליך שימור    צילום: רונית סבירסקי

 

הצרפתים בונים רכבת ביפו 

עד כאן הפרולוג ומכאן במכונת הזמן אל יפו של סוף המאה ה-19. יפו משמשת כעיר הנמל של ירושלים ומגיעים אליה סוחרים אירופאים וצליינים מכל העולם. משה מונטיפיורי היה הראשון שהגה את הרעיון להקים מסילת ברזל בפלשתינה. הוא רצה לפתח תעשייה מודרנית אבל נתקל בקשיים טכניים. הגמל המשיך לשמש כמוביל המרכזי של המאה ה-19 עד שבשנת 1887 התארגנה קבוצה של משקיעים להשגת זיכיון לבניית רכבת מיפו לירושלים. הקבוצה כללה את יוסף נבון, יוהנס פרוטיגר, בנקאי שוויצרי וג'ורג' פראנג'יה, מהנדס לעבודות ציבוריות מטעם השלטון העות'מני. הסולטן הטורקי עבד אל-חמיד מעניק להם זיכיון ל-71 שנים לבניית מסילה צרה מיפו לירושלים עם אופציית הרחבה לעזה ושכם. נבון מנסה לגייס משקיעים וכשהדבר לא עולה בידו הוא מוכר את הזיכיון לחברה צרפתית "החברה הפריסאית לעבודות ציבוריות ולבניין ירושלים".

 

שיחזור מחסני הסחורות     צילום: רונית סבירסקי

 

"עגלת" או "רכבת" 

במתחם מנשייה מול הים מוקמת תחנת רכבת בסגנון התחנות האירופאיות. שנה לאחר מכן מתחיל תהליך ההקמה וב-26 בספטמבר 1892 יוצאת הרכבת הראשונה לירושלים כשעליה מתנוססים דגלי האימפריה העות'מנית. הקטר משקשק ונושף ארבע שעות כל הדרך בעליות אל עיר הבירה. בטקס חנוכת התחנה הייתה נוכחות מרשימה של סלבס, אנשי שלטון ועיתונאים. עיתון "האור" של אליעזר בן יהודה מקדיש לאירוע שיר הלל תחת הכותרת "מכונת הקיטור על מסילת הברזל". התלבטות קשה התרחשה סביב השם העברי למושג "סוס הפלדה". יחיאל מיכל פינס הציע לבן-יהודה את השם "עגלת" שהוא קיצור של שיירת עגלות. בן-יהודה העדיף "רכבת" שהיא שיירת רכב והשאר היסטריה.

 

קרון רכבת ששופץ ועומד לתצוגה     צילום: רונית סבירסקי

 

35 קמ"ש בדרך לירושלים 

חמישה קטרים הובאו מפילדלפיה ומהירות נסיעתם הגיעה ל-35 קילומטרים לשעה בשיא כושרם. הם היו בנויים מעץ על גבי שלדת מתכת וזכו לשמות כמו קטר יפו, ירושלים, רמלה, לוד וסג'ד. מהירות הנסיעה האיטית אפשרה לנוסעים לרדת ולעלות תוך כדי נסיעה. בשנים הראשונות יצאה הרכבת פעם ביום בשעה אחת בצהרים ולאחר מכן יצאה מספר פעמים ביום וזכתה לביקוש גדול בתחרות מול הדליג'נסים שלקח להם שמונה שעות להגיע מיפו לירושלים. במלחמת העולם הראשונה שרתה הרכבת צרכים צבאיים ובשנות ה- 20-30 הובילו הקרונות בעיקר מטענים להקמת בתי החרושת "נשר", "שמן" ותחנת הכוח בנהריים. במלחמת העולם השנייה היא עמדה לרשות הצבא הבריטי ובנות הברית. עם סיום המנדט הבריטי והקמת המדינה עברה התחנה לידי משרד הביטחון הישראלי והטרמינל נדם.

 

 אשנב מכירת הכרטיסים      צילום: רונית סבירסקי

 

כאן תפרו את מדי צה"ל  

בשטח הפרוש על פני 20 דונמים נותרו שוממים 16 מבנים היסטוריים ששימשו את משרד הביטחון וצה"ל במשך שנים. אחד מהם שימש כמתפרה למדי צה"ל ובניין אחר שכן ארכיון תיקי חקירות שבויים. בנין הטרמינל המשוחזר הוא בניין בן שלושה אגפים, שניים מהם בני קומה אחת והשלישי בעל גרם מדרגות עץ שמובילות למשרדו של מנהל התחנה. קירותיו בנויים מאבן כורכר, לבנים שרופות ומחופים בטיח. העיצוב הושפע מהבנייה הטמפלרית עם פתחי כניסה קמורים, קווי בנייה ישרים ופינות מובלטות. התקרות חוזקו במוטות ברזל וביניהם לבני חרס אדומים. אשנב קטן שנפתח כמו חלון הותקן בדלת החזית וממנו מכרו את הכרטיסים לנוסעים. גגון מתכת להגנה על הנוסעים מפני השמש והגשם נוסף ב-1910 בחזית המבנה צמוד לפסי הרכבת. על בסיסי עמודי התמך שלו אפשר לראות את שם בית החרושת בפריס שייצר אותם. מבנה נוסף הוא מחסן הרכבת שתוכנן בצורת מלבן מאורך ומשני עבריו עברו פסי רכבת כדי שהקרונות יוכלו לפרוק ולטעון את הסחורות. חומת כורכר הפרידה בין מתחם הרכבת לשטח הפרטי של משפחת וילנד.

 

 בית החרושת לאריחים של וילנד לפני השיפוץ       צילום: רונית סבירסקי

 

מפעל הצמנט הראשון בארץ 

החלק השני של המתחם היה אחוזה פרטית של משפחת וילנד הטמפלרית. כשהוקמה תחנת הרכבת הבין אב המשפחה הוגו וילנד את הפוטנציאל המסחרי שלה. הם עזבו את המושבה הגרמנית מוקפת החומה ועברו לגור בלב הפרדסים כששביל כורכר מחבר בין המושבה לביתם החדש. בשנת 1902 פתח וילנד יחד עם שני בניו שחזרו מלימודים בגרמניה מפעל לייצור מוצרים טרומיים מבטון. הם ייצרו רעפי בטון שהחליפו את רעפי החרס של אותם ימים. תושבי הארץ התוודעו בפעם הראשונה למושג צמנט (מלט). משפחת וילנד הייתה חלוצת הבנייה בצמנט שהובא לארץ מגרמניה. בשנות השיא הם ייצרו בלוקים חלולים דמויי אבן, עמודי מרפסות מעוצבים, מדרגות, מסגרות לחלונות, מעקות ובלטות מצוירות (אריחים). את הפיגמנטים לבלטות הביאו ממפעל באייר בגרמניה וערבבו בחול ים. עד היום ניתן לראות במתחם אלמנטים בנויים שצדפים גרוסים נעוצים בהם. בית החרושת הגדול שעובר תהליך שימור בימים אלה הוא מבנה מרשים בן שתי קומות עם גג שנתמך בקורות עץ ארוכות מאוד שהובאו מגרמניה. מצבם גם אחרי מאה שנים מצוין והן הקורות הארוכות ביותר שמוכרות בארץ בבנייה. בית החרושת הנטוש שימש את הצבא במשך שנים כמתפרה של מדי צה"ל.

 

 

אריחים מצויירים של בית החרושת וילנד    צילום: רונית סבירסקי

 

קריקטורות על הקיר 

בית המשפחה נבנה מול המפעל כמבנה חד קומתי עם גג רעפים וחובר למבנה עות'מני שהיה במקום. ארבע שנים לאחר מכן נוספה קומה שנייה ובמבנה שולבו אלמנטים מבטון שיוצרו במפעל. מעקה בטון דקורטיבי עם שבכה, עמודי בטון מעוצבים ורצפה מצוירת. חדר הכניסה עוצב ועוטר בציורי קיר ותקרה בדוגמאות גיאומטריות וצמחים. שני ציורי קיר שנחשפו נראים כאילו נלקחו מציורי קריקטורות של מגזין ספורט גרמני משנות ה-20. בציור הראשון מנסה ג'וקי לעצור סוס דוהר על ידי משיכה בזנבו. בציור השני מופיע זוג מוזר כשהגבר מרים משקולות והאשה מנסה לעזור לו. במשך השנים כוסו הקירות ב-13 שכבות טיח וצבע ורק בתהליך השימור נחשפו ציורי הקיר והם עוברים תהליך שחזור על ידי מומחים. בחדר האורחים ניצב אח מלבנים אדומות ועל הרצפה אריחים מצוירים מסוגים שונים. במרכז החצר בין המפעל לבית בנו אולם תצוגה וחנות למוצרי בטון. אח פחמים גדול מוקם בפינה והרצפה מרוצפת באריחים מסגנונות שונים ועיטורים צבעוניים שהשתמרו בשלמותם. מסביב למתחם נמצאים מחסני אחסון שגם הם עברו תהליך שימור. קירות המחסנים בנויים מבלוקים של בטון דמויי אבן וחלקם מאבני כורכר. בקצה הדרומי של המתחם היה בתחילת המאה ה-20 גן מושקע שעוצב על ידי טובי הגננים באותן שנים. בין העצים שנותרו בשטח שקמה, תות, פיקוסים שונים, דקלי וושינגטוניה ואיקליפטוסים קשישים. בסמוך לעצים הקימו הבריטים בשנים ששלטו בארץ מבנים צבאיים ששמשו אותם כמקלחות ושירותים ואף הם שופצו ושולבו במתחם.

 

 ציורי קיר שנחשפו ושומרו על ידי האמן שי פרקש      צילום: רונית סבירסקי

 

קרונות רכבת שהפכו לאמבולנסים

תהליך השימור והשחזור של האתר הסתמך על צילומי אוויר, צילומי ארכיון וצילומים של צלמים ידועים וחובבים. בין המתעדים הראשונים שנכנסו לאתר בשנים שהיה מוקף בגדרות היה מי שכונה "חוני המעגל" ז"ל, שהנציח במצלמתו את טרמינל הרכבת ומתחם וילנד בין השנים 1972-1992. כשחברת "עזרה ובצרון" ואדריכל השימור אמנון בר-אור החלו בעבודות התחקיר הראשונות באתר הצטרפה אליהם הניה מיכלסון, מדריכת סיורים בתל-אביב ומורה לידיעת הארץ ותיעדה את המבנים רגע לפני מתיחת הפנים. סדרת הצילומים הראשונה שלה תיעדה את המצב בשנת 2006 וסדרה נוספת ביולי 2007. היא יצרה מצגת מרשימה שמתעדת את המבנים ההרוסים וההזנחה כולל מצבם של קרונות הרכבת שהגיעו לפני השיפוץ ותיאור מקיף על הפרויקט כיצד יראה בתום השיפוצים.

 

 שחזור הפסים והקרונות     צילום: רונית סבירסקי

צילום: רונית סבירסקי

 

תפיסת השימור נלמדה ממודלים של שיחזור מתחמים נטושים בערים גדולות בעולם דוגמת ברצלונה, רוטרדם ובוסטון. פסי הרכבת נעלמו מן השטח ושוחזרו במלואם, קרונות עתיקים במצב רעוע נתרמו על ידי מוזיאון הרכבת בחיפה ועברו שיפוץ דקדקני כשהם ניצבים כבר באתר. קרון אחד יוצר ב-1910 ו"גוייס" על ידי הצבא הבריטי לתפקיד אמבולנס במלחמת העולם הראשונה. לאחר מכן פעל כחלק מרכבת המנדט ולעת זקנה שרת על תקן לשכת מנהל סדנת רכבת ישראל. הקרון השני לא פחות קשיש יוצר במאה ה-19 בבלגיה וגם הוא תיפקד כאמבולנס אצל הבריטים אחר כך עבד על קו מצרים פלשתינה וסיים את הקריירה כקרון שירות של עובדי רכבת ישראל. שניהם חוזרים למעמד כוכבי על כשעשרות ידיים שיפצו כל פיסת עץ נרקבת, תקרה עץ לבנה עם פיתוחים הוחזרה לימי זוהרה, פתחי איוורור עברו חידוש והגלגלים מורקו. 

 

שיפוץ הקרונות מבפנים      צילום: רונית סבירסקי

כל תריס וחלון שומרו ושופצו 

בתצלומי אוויר משנת 59 נראה מתקן עגול בלב מנשייה. חיפוש ארכיוני ובדיקת שטח גילו שמדובר במתקן שמחליף את כיוון הרכבת בסוף המסלול והוא קבור כרגע מתחת לאחד המבנים של מוזיאון האוסף של משרד הביטחון שצמוד למתקן. התוכניות הן לחשוף גם אותו בעתיד. עצי האיקליפטוס העתיקים משתלבים בשיפוץ ועל כמה עצים הותקנו שובכים לתנשמות. כל פריט שנמצא באתר זוכה לטיפול כירורגי. רעפים הוסרו, שופצו והוחזרו למקומם, מסגרות של חלונות, תריסים ודלתות הוסרו, שופצו ונצבעו מחדש, סדקים בקירות מולאו, רצפות נחשפו, ציורי קיר עברו שיחזור, כתובות נצבעו מחדש, מדרגות ומעקות חוזקו ואריחים חסרים הושלמו. בזכות העובדה שהמקום הוגדר כשטח צבאי סגור, נשתמרו בו גם פריטים רבים בעלי ערך היסטורי וסנטימנטלי. כחלק מעבודות השימור הדקדקניות הוכן תיק תיעוד לכל פריט כזה, אשר קוטלג ונשלח לאמן שיחזור שדאג לשחזורו המדויק. כל דלת, כל ידית ותריס עץ זכו לכבוד המיוחד. 

 

רעפי מרסיי המקוריים ששומרו       צילום: רונית סבירסקי