מומבאי  -  21 מיליון הודים לא טועים

 

לאנץ' בוקס למאות אלפי סועדים, מכבסה למילוני אנשים, מלון בסגנון הטאג' מהאל ומורשת יהודית – מומביי העיר ששוברת שיאים בפרק השביעי של המסע לדרום הודו

 

הודו היא מקום שבו אדם מערבי ישאל את עצמו לפחות פעמיים ביום אם זו מציאות או דמיון פרוע. זהו בית משוגעים שהניסיון להשליט בו סדר יצר עולם של מעמדות ומושגים שלא קיימים במקומות אחרים בעולם. היא יכולה להראות מלוכלכת ואכזרית אבל כשמנגבים את שכבת האבק מתגלה בה תרבות עתיקה מרתקת, ססגונית ושובת לב על גבול הנאיביות הילדותית. נשים בסארי ססגוני שנראה כמו שמלת חתונה יוצאות להליכת בוקר מוקדמת על טיילת החוף של מומבאי (Mumbai). בעיר הסובלת מזיהום אקולוגי קשה בכל רגע נתון מעופפות אלפי ציפורים ממינים שונים באוויר שניזונות מאשפה ומכרסמים. על חוף צ׳אופטי עומד הודי ומאכיל להקת ענק של יונים שנאספות סביבו בהמיה עליזה.

 

אף אחד לא נשאר רעב במומבאי   צילום: רונית סבירסקי

 

מלון Trident שמדורג בין הטובים בעיר משקיף על העיר ממרום 34 קומותיו. מהחדר שלנו בקומה 33 אפילו הציפורים עפות נמוך יותר והים הערבי נצפה עד האופק. טרקלין עסקים בקומה 28 וה- Rooftop בקומה 34 שמשקיפים אל החוף, הנמל והים הערבי. ממומביי וערי הלוויין שלה גדולות יותר אפילו מדלהי. 12.4 מיליון אנשים חיים בעיר עצמה ויחד עם ערי הלוין מספרם מגיע ל-21 מיליון.

 

מומבאי ממעוף הציפור    צילום: רונית סבירסקי

 

עיר עם 28 מיליארדרים

השפה הרשמית במומבאי היא מראטי אבל בעיר מדברים בליל של שפות שרק הדיאלקט ההינדי מקשר בין כולם. היא אחת הערים העשירות בהודו, עם מגוון של עסקים, מסחר ותיירות ומייצרת 6 אחוז מהתל״ג הלאומי. יש בה נמל עמוק שמאפשר הגעת ספינות מסחר מכל העולם, בורסה פעילה מאוד וחברות ענק שהקימו בה את בסיסן. מאז הרפורמות הכלכליות שיושמו בשנת 1991 האוכלוסייה הכפילה את עצמה. במומביי מתגוררים 46 אלף מיליונרים ו-28 מיליארדרים. לעומת זאת 50 אחוז מהתושבים חיים בתת תנאים ובעוני קשה על פני שטח שהוא פחות מ-10% מהעיר. פער מעמדות מטורף שלא מראה סימנים של שינוי וקדמה אפילו במאה ה-21.

 

מבנים קולוניאלים ונמל משגשג    צילום: רונית סבירסקי

 

תושביה הראשונים של מומביי היו קהילות של דייגים שנקראו קולי ובתיהם מוקמו על פני 7 איים. כשהבריטים הגיעו ב-1782 התחיל פרויקט פיתוח של גשר יבשתי בין האיים שהיו מוקפים במים רדודים ובנייתו נמשכה עד 1845. החוקרים מצאו עדויות להתיישבות באזור כבר בתקופת האבן ולאורך ההיסטוריה נשלט האזור תחת שושלות מקומיות. הסיפור של מומבאי מתחיל עם באבור ב-1526. תחילת התקופה המוסלמית וב-1534 השליטים המקומיים כורתים ברית עם הפורטוגזים. 1601 חתונת צ׳רלס ה-2 וקטרינה הפורטוגזית שבתקופתם הופכת מומבאי למרכז סחר ימי קולוניאליסטי וניתן לה השם בומביי שהוא תוצאה של עיוות שמה המקורי שהוחזר בשנות ה-70.

 

200 אלף לאנץ' בוקס

לא רק הבדלי המעמדות הקיצוניים מייחדים אותה היא גם שוברת כל שיר גינס עולמי עם מפעלי הלאנץ׳ בוקס והמכבסה הגדולה ביותר בעולם. ההודים דוגלים בכך שאוכל צריך לאכול בשיא הטריות שלו מיד לאחר הכנתו. במקום ללכת הביתה באמצע יום העבודה הם מקבלים כלי נירוסטה אטום עם חלוקה לתאים שמכיל את האוכל שהאישה או האמא בישלו בבית באותו היום. 200 אלף לאנץ׳ בוקס (Lunchbox) מסופקים ומוחזרים מדי יום על ידי שליחים, כלומר 400 אלף עסקות ביום ואפס טעויות. 5 אלפים שליחים שנקראים דאבאוולה (Dabbawala) משתמשים ברכבות, רכבים, אופניים או הולכים ברגל כדי לספק את הארוחה בשעה היעודה. הם מחלקים את המארז עד השעה 13:00 ואוספים את הכלים ב-14:00. השרות עולה 1000 רופי לחודש (כ-50 שקל). הנוהג הזה החל בתקופה השלטון הבריטי כשסיפקו לעובדים המקומיים את האוכל למקומות העבודה. איך מצליחים לשנע למיליוני אנשים את האוכל הטרי שהנשים שלהם הכינו עבורם, זה סוד מקצועי ששייך בלעדית למומבאי. לכך מצטרפת האמרה הידועה היא כי במומבאי, לעולם אדם לא ילך לישון רעב כי כל אחד מתפרנס ממשהו ומצליח להתקיים.

 

כביסה למיליונים

במרכז העיר מתרוממים גורדי שחקים שמהווים את לב המרכז המסחרי. מומבאי שואפת להפוך לשנחאי. התוכנית העתידית היא לחלק את העיר לשליש בתים פרטים, שליש גינון ושליש למיעוטי יכולת. לצד גורדי השחקים מתגלה אחת מהתופעות יוצאות הדופן בקנה מידה עולמי. זוהי המכבסה הגדולה הידועה בשם דהובי גאט (Dhobi Ghat) . תצפית ראשונית מהרחוב הראשי משאירה את התיירים פעורי פה. כמויות בלתי נתפסות של חבלי כביסה ועליהם תלויים בגדים, מצעים ומגבות בסדר מופתי. הפריטים מחולקים לצבעים, סוגים וקטגוריות. שטחים עצומים של סדינים לבנים, חבלים עם אלפי ג׳ינסים תלויים בצפיפות, מחלקה של בגדים צבעוניים שנראית כמו פלטה של צייר שהשתגע. המכבסה הזו משרתת בתי מלון, מקומות עבודה, אנשים פרטיים ומפעלי אופנה מכל העולם שמעצבים בגדים ״משופשפים״ בשיטת ה-Wash.

 

 המכבסה הגדולה שלא טועה   צילום: רונית סבירסקי

 

ביקור בתוך המכבסה דורש תיאום מראש והדרכה צמודה. זוהי עיר בתוך עיר ויכולה להוות מבוך בלתי פתיר לאדם שאינו מצוי בנבכיה. מעברים צרים מתפתלים בין אלפי הכובסים שחלקם מכבסים ביד באגני אבן ואחרים מפעילים מכונות כביסה שונות ומשונות ומסחטות ישנות. אדים מהבילים עולים מכל עבר, ריחות של סבון ומרככי כביסה. חבלים מתעופפים מעל הראשים יורדים ועולים, כבסים מתנוססים כמו דגלים וערימות של כביסה מלוכלכת זורמות פנימה על ידי סבלים. בלתי נתפס איך יש סדר מופתי בתוך המהומה הזו. בחללים מקורים שמשרים תחושה של מרתפים טחובים ועבשים עומדים עשרות גברים ומגהצים בגדים במגהצי ברזל כבדים. נשים יושבות על הרצפה בגומחות קטנות ומכינות אוכל לעובדים. אלפי גברים שפועלים כמו מכונה אנושית משומנת נקראים "דוביז" ומשתכרים 3-2 דולר ביום. המכבסה הגדולה שייכת לקטגוריית המקומות שנותרים חרוטים בזיכרון לשנים רבות.

 

ערמות כביסה   צילום: רונית סבירסקי

 

היהודים שהגיעו מהים

למורשת היהודית יש ייצוג נכבד מאוד במומבאי עם 8 בתי כנסת שהוקמו ברחבי העיר, 6 מהם על ידי קהילת בני ישראל ו-2 על ידי הקהילה הבגדדית. בית כנסת תפארת ישראל שייך לקהילת בני ישראל הקדומה בהודו. סיפורם החל כשאניית סוחרים יהודים נטרפה בים ושבע משפחות הגיעו לחוף קונקן ונותרו חסרי כל. הם התחילו חיים חדשים והמשיכו לקיים את השבת. התפרנסו מהכנת שמן שומשום והיו מנותקים מהיהודים הקוצ׳ינים שלא ידעו עליהם דבר. אחריהם הגיעו היהודים הבגדדים עם הצבא הבריטי למומבאי כשהם משמשים כפקידים.

 

בית הכנסת תפארת ישראל    צילום: רונית סבירסקי

 

הרבה מאוד משפחות יהודיות נושאות את הסיומת קר בשמות המשפחה ואחד הפופולריים הוא טלקר. קהילת בני ישראל לא הכירו חלק גדול ממצוות דרבנן ונחשפו אליהן רק עם הגעת היהודים הבגדדים בתקופת הבריטים. כיום, בשבתות יש כ-45 אנשים בבית הכנסת תפארת ישראל ובחגים המקום מלא. בבית הכנסת המרכזי של קהילת בני ישראל ישנם ספרי תורה עטופים בזהב מעוטר, רימונים ותשמישי קדושה מכסף. בית הכנסת מזכיר בעיצובו בתי כנסת בארץ. במת תפילה מרכזית עטורה קטיפה כחולה ואהילי זכוכית גדולים. הרבה עיטורים של מגני דוד. ספרייה שכוללת ספרי קודש ועזרת הנשים נפרדת באותה קומה. יש להם חזן, שוחט ומוהל אבל אין רב.

 

ביתו של המנהיג הדגול

אתר נוסף בעל חשיבות היסטורית הוא מאני באבאן (בית התכשיט) שבו המנהיג הנערץ גנדי שהה בשנים 1934-1917. הוא זכה לכינוי מהטמה גנדי שפירושו ״נשמה גדולה״ ומהווה גם תואר. גנדי נולד ב-1869 למשפחה מקסטת הסוחרים, זכה לחינוך טוב ונשלח ללימודי משפטים באנגליה. כשחזר להודו לא הצליח למצוא עבודה ונסע לנסות את מזלו בדרום אפריקה. שם הוא נתקל לראשונה באפרטהייד שכוון לא רק לשחורים אלא גם להודים ולצבעוניים אחרים. הוא היה בחור אמיד וכשנסע במחלקה הראשונה ברכבת הוא נזרק מהקרון אל הרחוב בגלל צבעו. שם נבט הגרעין המהפכני שלו והוא החל לגבש את המאבק נגד אפליה גזעית ולאחר מכן לעמוד בראש המאבק לעצמאותה של הודו. הוא ישב בכלא, קיים שביתות רעב, ארגן צעדות מחאה בניהן צעדת המלח המפורסמת.

 

הייתה לו משנה סדורה וחשיבה פילוסופית מגוונת. שני רעיונות מרכזיים אחד אי אלימות והשני אחיזה באמת. הוא מנסה להנחיל לאומה ההודית 3 יסודות ולאחד אותם סביבם. 1 שלטון עצמי, נתינים בעלי זכויות. 2 כלכלה עצמית. 3 העצמה (עידוד מעמד האישה ופעל למען הדלית שמוגדרים טמאים). הוא לא יצא נגד הקסטות אבל פעל למען הטמאים. הוא רצה ליצור הודו אחת ועל הרקע הזה הוא נרצח בינואר 1948. אפרו פוזר במספר מקומות על פי בקשתו. ברג׳גט שרפו את גופתו וחלק מאפרו פוזר שם. מילותיו האחרונות היו ״הו אלי״ כשהתודעה שלו מכוונת כלפי האל ומילים אלה רשומות על מצבתו. הבית בן שתי הקומות שבו התגורר הפך למוזיאון. תמונות שלו, מכתבים שכתב, רהיטים ששומרו וספרייה עם אלפי ספרים בשפות שונות. אשתו מעולם לא ידעה קרוא וכתוב. הוא חי בפשטות וצניעות ובמוזיאון מוצגים פריטים מאפיינים כמו :כפכפי עץ, המחרוזת והמקל שלו, כישור לטוויית חוטי כותנה, בתמונות המפורסמות שלו הוא לבוש דוטי לבן אבל נהג גם ללבוש חליפות אירופאיות.

 

9 מיליון נוסעים ביום

בחזית המוזיאון עומד הודי עם דוכן מאולתר ומכין טוסטים לעוברים ושבים בתוך פח קטן של שימורים שהוסב לתנור. כשהוא מוקף בקבוצת קונים שמהווים עבורו פרנסה נאה הוא מחייך ואומר בעיניים בוהקות שכרגע נגמר לו הגז. המדרכה שעליה הוא עומד נצבעה מספר דקות לפני כן בשחור וצהוב בלי שום שלט אזהרה ונעלי העוברים והשבים מקבלות גוונים ססגוניים. הם לא כועסים, מקבלים הכל בחיוך ובנועם וממשיכים בדרכם אל תחנת הרכבת על שם המלכה ויקטוריה. 9 מיליון נוסעים חולפים בתחנה הזו מדי יום. היא נבנתה בסוף המאה ה- 19 על ידי הבריטים. בכניסה ניצבים פסלי ענק של אריה ונמר שמסמלים את בריטניה והודו. יופיו של הבניין הכניס אותו לרשימת אתרי המורשת של אונסק"ו. ארכיטקטורה נאו-גותית משולבת באלמנטים מוסלמים והודים, רוזטות, שעון ענק, צריחים, מרפסות, אכסדרה עם עמודים, משרביות, טווס שמעטר מסגרת של חלון. מבנים קולוניאליים נוספים הסמוכים לרכבת הם בית העירייה והדואר המרכזי.

 

תחנת הרכבת ויקטוריה   צילום: רונית סבירסקי

 

מלון הטאג' והשער להודו

אחד הסמלים הבולטים של מומבאי הוא מלון הטאג׳ שנבנה 1903 על ידי המיליארדר טאטא. למרות היותו הודי עשיר הוא גורש ממלון בריטי בסוף המאה ה-19 והחליט לבנות בעצמו מלון שיהיה תפארת היצירה. על שפת הים בסמוך לסמל אחר בעיר שנקרא The Gate of Indea ומהווה את שער הכניסה מהים אל העיר, הוא בונה מבנה בהשראת ארמון הטאג' מהאל המפורסם. כיום, יש מלונות יקרים ומפוארים ממנו אבל הוא נותר סמל סטטוס. נשיאים, ראשי ממשלות ואורחים חשובים מהעולם מתארחים בסוויטות המפוארות שלו מול הים, סירות הדייגים והאי אלפנטה והשער להודו. השער, שמעוצב עם אלמנטים מהיכלות רג'סטאן, צריחים שמאפיינים מבנים רומים קלאסיים, משרביות מהעולם המוסלמי ועיטורי לוטוס מהתרבות ההודית. אחרי שהבריטים עזבו, הוצבו ברחבת השער שני פסלים שמסמלים את תחייתה ועצמאותה של הודו.

 

השער להודו    צילום: רונית סבירסקי 

 

הפרק הראשון - מבנגלור בירת ההייטק למייסור וארמון המהרג'ה המפואר

הפרק השני - מדינת קרנטקה, ארמונות, שמורת ציפורים ופרויקט הצלת הטיגריס הבנגאלי

הפרק השלישי - פסטיבל פילים שהתיירים עוד לא מכירים וארוחת "אל אסאדיה" מסורתית

הפרק הרביעי - קוצ'ין על המים עם עבר יהודי מפואר

הפרק החמישי - פנינת ההר מונאר ועיר המקדש מדוראי

הפרק השישי - מדינת טמיל נאדו הצבעונית, עיר המקדש הגדולה בעולם וחתונה עם עץ בננה