נפאל טרקים לא רק לתרמילאים צעירים

מאת: דובי פרי
בכל גיל אפשר לטייל במזרח ולצאת לטראק מקוצר. נפאל מהווה יעד מרתק גם לקשישים חסרי מנוח.

כשבני גילי השתחררו מהצבא עמדו בפניהם שתי אפשרויות: החנונים  נסעו לאוקספורד או לקימברידג' לעשות איזה תואר במקצוע מפוצץ וחזרו משם עם מספר עוד יותר גבוה במשקפיים. הקולים נסעו לטיולי תרמילאים בסיני ואם הם היו ממש גזעיים הם גם צללו בראס מוחמד עם כרישים.  אז מה הפלא שאנחנו קצת מקנאים בדור ש"גואה" בשבילו זו חופשת שחרור וכדי לנקות את הראש הם קופצים לאשרם הקרוב ומשמיעים קולות של יוגים. גם אנחנו , שהצבא לא ממש יתמוטט בלעדינו רוצים להשאיר את כל המחויבויות מאחור ולהיזרק במקומות נידחים. כשהפור נפל על נפאל הסתמכנו על חוויותיהם של התרמילאים הצעירים, שעבורם מלונות חמישה כוכבים שייכים לקטגוריית הזקנים פלוס. הם תארו לנו את המסע בצבעים רומנטיים של בתי הארחה מקומיים פשוטים וחמימים , עם הנופים בלתי נשכחים ואת ה"טראק" כחובה שאסור לוותר עליה - זוהי המהות של הטיול בנפאל. לגבי השאלה אם לטפס במתלולים ההררים עם מטען של 15 ק"ג על הגב או לקחת סבל העדפנו לקבל החלטה במקום.

 

הנפאלים דוברי אנגלית ומתורגלים בטיפול בתיירים והתרמילאים הישראלים כבר הותירו אחריהם את כל סימני הדרך האפשריים כדי שהבאים אחריהם יוכלו לעשות את המסלול בלי חריגות. האמת היא שממש צריך להתאמץ לסטות מהמסלול כי גם בגובה של 5000 מטרים מעל פני הים תמצאו את עצמכם צועדים לפני ואחרי מטיילים או תושבים מקומיים, שמדלגים על הסלעים כמו איילות שלוחות עם מטען של עשרות קילוגרמים על הגב בלי להביע ולו ביקורת קלה על מצב החמצן באוויר, שאם היה לו צבע וצורה כבר היו הולכים מכות כדי לחטוף כמה בועות ממנו.

 

שדה התעופה של קטמנדו עם הלבנים האדומות לא מזכיר אפילו ברמז את נמל התעופה קנדי וקבלת הפנים שמחכה בחוץ דורשת לב חזק - עשרות גברים בכל הגילאים מתפקדים על תקן סוכני נסיעות מקומיים ומנסים בכל דרך אפשרית להפוך למדריך, סבל , יועץ הסתרים והנהג , רק תגידו כן. המונית נוסעת בנתיב הקבוע שמוביל אותנו ל"תמל" עם מבחר של "גאסט האוס" שאמא שלי הייתה אומרת עליהם "לא ראויים למאכל אדם" , אבל גם בתי מלון מכובדים יותר שמתאימים לתרמילאים בוגרים. בקטמנדו תפגשו את התופעה שנקראת "סוויסה" - שהוא נפאלי מקומי, העתק מדויק של מאיר סוויסה הישראלי, שמארגן את הטראקים לישראלים, והשלט "סוויסה" בעברית שמקדם את פני הבאים לקטמנדו נראה כמו פאטה מורגנה נפאלית.

 

את הביקור בקטמנדו השארנו לסוף ויצאנו מיד ל"טראק" כדי שלא נקבל רגליים קרות ונתחרט. החלטנו להרכיב את המסלול מכמה אלמנטים שמאפשרים הנאה עם מינימום סיבולת , שהרי לסבול אנחנו יודעים מצוין בלי לצאת לחופש. מטוס דו מנועי שמכיל שנים עשר מקומות הטיס אותנו  ל"פוקרה" - שהיא היעד הפופולרי ביותר בנפאל אחרי קטמנדו. היא ממוקמת על שפת אגם ובמרחק קצר מההרים הגבוהים - שילוב אורבני עם טבע במלוא עוצמתו , מה שהופך אותה גם לנקודת המוצא של כמה ממסלולי ה"טראק" החשובים בנפאל. פוקרה שונה מאד מערי נפאל הטיפוסיות ומושכת אליה מטיילים מערביים שמחפשים נגיעה קלה בציוויליזציה  עם מזג אוויר נעים, ששונה מהקור העז ששורר בפסגות ההרים. מוסיקה מערבית מתנגנת בכל המסעדות , האוכל מגוון , בתי המלון נקיים ונעימים , גנים מטופחים וכמעט אין תנועת כלי רכב. יש בה כפריות מענגת ומראה פנורמי מדהים של הרי ההימלאיה במלוא הדרם.

השוק שלה הוא החלק העתיק ביותר וישנו גם מבצר עם ארמון ומתחם מקודש מן המאה ה- 17. מאגם פהווה אפשר לצאת לטיולים רגליים או לשוט בסירות עץ קטנות לכיוון המפלים. מי שחובב ראפטינג , יכול לצאת לטיול של כמה ימים עם מדריך וכל הציוד הנדרש כולל ארוחות וסידורי לינה.

מתוך היכרות קרובה עם מגבלות הגיל ויצר ההרפתקנות שפוחת ככל שהשנים חולפות בחרנו ב"טראק" למטיילים בוגרים: טיסה מפוקרה לעיירה ג'ומסום שנמצאת רק! בגובה 2713 מטר מעל פני הים ומשם לצאת למסע רגלי שיורד מן ההרים חזרה לפוקרה.

המטוס הקטן עם חצי תריסר נוסעים המריא ביום שמש בהיר לכיוון ההרים תמורת סכום סמלי של 50 דולר לאדם ובעוד נופי נפאל נפרשים למרגלותינו שמנו לב שחרטומו הולך ומתקרב אל ההר שמנגד וגם אם ישתדל מאד לנסוק כדי לעבור את ההר אין שום סיכוי שיצליח לעשות זאת. כשטייס הקרב הישראלי שבנינו החל לגלות סימני עצבנות התחלנו ממש לדאוג , אלא שלפתע עשה המטוס תפנית של 90 מעלות בין שני רכסי ההרים ונחת באלגנטיות בג'ומסום, והטייס בוודאי צוחק בפעם המי יודע כמה על התיירים המבועתים שיורדים ברגליים רועדות מן המטוס.

 

בג'ומסום, שהיא מרכז ליציאת טראקים מחתימים את אישור היציאה, שאין לצאת בלעדיו כי יעצרו אתכם במהלך הדרך לבדיקות. המסלול שבאופן עקרוני מוגדר כירידה לא היה מקבל את אישור האקדמיה ללשון , כיוון שמצאנו את עצמנו עולים בזויות קשות בדרך למטה עם התכווצויות שרירים בירכיים שמאפיינות את העליות ועם כאבי ברכיים שגורמות הירידות. הדרך המדברית , באזור צחיח ויבש מאד נטול צמחייה אופיינית לגבהים האלה , עם רוחות חזקות מהצפון בשעות הבוקר המוקדמות , שהופכות לסופות לקראת הצוהריים. מארפה, שנמצאת בגובה 2665 מטר הוקמה מאחורי רכס כדי להגן עליה מפני הרוחות. היא מציעה לתיירים תנאי שינה ולינה ברמה שאינה אופיינית למסלול הטראק ועבור הטיילים שמגיעים אליה מגובה 5500 מטר היא נווה מדבר שמחזיר להם את החיוך אחרי ימים של מאבק איתנים בטבע , בחוסר החמצן בנוף צחיח ובקור מקפיא עצמות. היא מוקפת מטעים של תפוחים ובתי מלון קטנים פזורים על פני כל העיירה , אפילו פאב עליז הוקם שם לשמחת המטיילים. בדרך לטוקצ'ה, שהייתה תחנת מעבר לסוחרים מטיבט,  הופך הנוף לירוק עוד יותר, עצים , פרחים ססגוניים פורחים לצד הדרך ופרפרי ענק מעופפים מעל הראשים. המסלול ממשיך דרך העיירה קהובאנג, שבה נמצאים הנופים היפים ביותר ומשם דרך עמק הנהר קאלי גאנדאקי לכפר לארג'ונג על סמטאותיו הציוריות עם מנהרות שעוברות בין הבתים, שנועדו להגן על הכפריים מפני הרוחות העזות שנושבות בעמק. קאלופאני ולטה נמצאות במסלול של יערות וגשרים תלויים שאין להם סוף וכשמתווספות לכך הרוחות שנושבות בעמק , ההליכה עליהם הופכת ללוליינות קרקסית והחמורים המקומיים, שמאבדים את סבלנותם עוקפים בסיבוב. 

עמק הקאלי גאנדאקי מלווה את המסלול עד הכפר טאטופאני. הנהר שחצב את דרכו במשך אלפי שנים בוואדי יצר את הערוץ העמוק ביותר בעולם. הוא זורם בגובה 2200 מטר וגדותיו מתנשאות לגובה 8000 מטר כשהן מרוחקות 38 ק"מ בלבד זו מזו. באזור הזה מתגורר שבט הטהאקאלי , בעלי מוניטין במסחר וניהול בתי הארחה. הנשים שם שיכלו בקלות להוביל את התנועה לשחרור האישה מנהלות לבדן לודג'ים בעוד הבעלים נוסעים לעסקים ברחבי המדינה ומחוצה לה. שלא ייווצר חלילה רושם מוטעה ותצפו לפגוש שם מלונות ספוני שיש עם ספא ומסאג'ים, גם המטופחים שבניהם הם ספרטניים מאד וחדרי האירוח של המקומיים , כוללים במחיר את התיקנים , הנמלים והזבובים - זה על חשבון הבית. במקומות מסויימים תעדיפו לוותר על מקלחת או שתקבלו חצי דלי עם מים פושרים שיראה בעיניכם כמו ג'אקוזי עשרה הילוכים וכשתגיעו למעיינות המים החמים ותשבו בבריכה מהבילה בחוץ והרי ההימלאיה יקיפו אתכם מכל עבר תשקלו אפילו לחזור על ההרפתקה בשנית.
העיירה בני היא האחרונה במסלול ומשם במונית חזרה לפוקרה. אפשר גם לבחור באוטובוס המקומי , אבל הנסיעה בגרוטאה שכבר זמנה עבר עם נפאלים עמוסי סלים ותרנגולות מקרקרות בנתיבים מעלי אבק שמורה להרפתקנים שלא רוצים להחמיץ דבר.

המטוס הקטן שלנו מחזיר אותנו לקטמנדו , בירת נפאל. כדי לא לעבור את שוק החזרה לציוויליזציה כדאי ללכת לעיר העתיקה ורק אחר כך לעבור בהדרגה לרחובות הסואנים, לסמטאות הצרות , לכיכרות עמוסי המקדשים והפסלים ולשווקים הצבעוניים. כמות המקדשים האקזוטיים שפזורים בכל רחבי העיר יכולה להעסיק תייר אובססיבי כמה חודשים והוא לא יצליח לראות את כולם. כל מה שתספיקו לבקר ולראות זה יהיה רווח נקי לתרבות ולנפש , שהרי לא כל יום אתם בנפאל. ואם עוסקים בציפורים נדירות - בקטמנדו תוכלו לצפות בפסל של ציפור האבן, שעליה שרה גלי עטרי ולשמוע את האגדה על המלך האהוב שמת והנפאלים מאמינים, שכשציפור האבן תעוף דרך החלון הפתוח לתוך ארמונו הוא ישוב אליהם.  "וכשתעוף ציפור האבן לא תהיינה מלחמות, המזימה והאימה יהיו רק זיכרונות מן השנים העגומות".

טיולי נשים |  טיולי גברים |  טיולי משפחות |  טיולי זוגות |