הקרב על מלכיה ותיקון העוול

הקרב על מלכיה היה אחד הקשים והעקובים מדם בתולדות מלחמת העצמאות, קרב שבו נאלצו הלוחמים הנסוגים להשאיר את חבריהם ההרוגים מוטלים בשטח. סיור בקיבוץ מספר את סיפורו של הקרב

 

תמונת שחור-לבן דהויה מימיה הראשונים של מלכיה מתעדת את הצריפים הראשונים של הקיבוץ. ברקע משתפלת גבעה חשופה ועליה עץ אלה יחיד. יותר משישים שנה חלפו מאותם ימים שבהם ניטשו קרבות עזים על הגבעה הזו באצבע הגליל.  הכול השתנה מאז. הצריפים הפכו לבתים. מלכיה הפכה ליישוב פורח. הגבעה החשופה התכסתה באורנים. רק האלה נותרה במקומה. הגם שהזדקנה, התכופפה וגזעה לא עמד בנטל השנים, עדיין חיה האלה ונושמת. מדי אביב מתכסים ענפיה בעלווה, וכולה אנדרטה חיה לקרבות הנואשים שהתחוללו על הגבעה, כמו הייתה אומרת: אתם החיים, זכרו ואל תשכחו את הנופלים. 

 

הנוף ממצפור גנדי      צילום: רונית סבירסקי

 

נלחמו עד כלות

הקרב על מלכיה היה אחד הקשים והעקובים מדם בתולדות מלחמת העצמאות, קרב שבו נאלצו הלוחמים הנסוגים להשאיר את חבריהם ההרוגים מוטלים בשטח. ארבעה קרבות נערכו במלכיה, שהיוותה נקודת מפתח ושער כניסה מגבול לבנון שממערב, לאצבע הגליל. דרך הכפר הערבי מלכייה, כפר מתואלי-שיעי, התכוון הצבא הלבנוני לחדור ארצה, ובעזרת הסורים לחתוך ולנתק את ה'אצבע' ממדינת ישראל שזה עתה קמה. הפלמחניקים מהגדוד הראשון של חטיבת יפתח, גדוד "העמק", בפיקודו של דן לנר, נשלחו ראשונים.

 

ב-14 במאי, יום הכרזת המדינה, רבצו הלוחמים בקרבת הכפר הערבי מלכייה, לאחר טיפוס קשה, שהחל לילה קודם, בדרכים לא דרכים, לגובה של 700 מטרים. החמסין של אמצע מאי היה מתיש. ללא מים, ללא צל רבצו החיילים והשתדלו שלא להתגלות. עם שחר התגלו הכוחות הישראלים על ידי הלבנונים. כוחות הפלמ"ח ובראשם מפקדי הפלוגות: אסף שמחוני, שייקה גביש, יצחק (חקה) חופי ומוני גולדמן היו נתונים במשך יום שלם תחת אש עזה. עץ אלה יחיד הצל על הפצועים קשה ששכבו חסרי אונים בגבעת "העץ" החשופה. מפקד המחלקה שלחמה על הגבעה, רחבעם זאבי, הלא הוא גנדי, סירב לסגת.

 

החללים נותרו בשדה הקרב

הקרב הסתיים במפלה גדולה ו- 24 לוחמים נהרגו. 120 לוחמים נפצעו, חלקם קשה מאוד. מפקד מחלקת מעוז-חיים, אסף רוזנבלום, נפל בקרב. מפקד הפלוגה שייקה גביש ומפקד מחלקת גבע, רפי איתן, נפצעו באותו קרב, והורדו על כתפי חבריהם דרך עמק קדש, לרמות-נפתלי. כשהלוחמים מספרים היום, בעומדם על ראש הגבעה הצופה אל עמק קדש, על אותו קרב הם מתארים נהרות של דם ועל כך שכל לוחם נשא על גבו פצוע וגרר פצוע נוסף. הקשה מכל נודע להם לאחר מכן: מבין כל ההרוגים הצליח הפלמ"ח להוריד לעמק רק שישה חללים. על הגבעה נותרו 18 לוחמים שנהרגו. הפלמ"ח השאיר הרוגים ואולי גם פצועים קשה, בשטח.  המיתוס שאין מפקירים לא פצועים ולא מתים בשטח, נשבר. הלבנונים אספו את גופות ההרוגים וכיסו אותן באבנים.     

 

 האנדרטה לזכר לוחמי הפלמ"ח    צילום: רונית סבירסקי

 

שבועיים לאחר הקרב הראשון נשלח הגדוד הראשון להשלים את המשימה – כיבוש מלכיה. השיירה הגיעה בחשיכה מכיוון צפון, דרך מנרה והטעתה את האויב, כשנסעה בתוך לבנון באורות מלאים. מלכיה נכבשה כששני לוחמים נוספים נהרגו באותו קרב. מספר הרוגי הגדוד הראשון בקרב על מלכיה הגיע ל-26 לוחמים. שליטת כוחותינו במלכיה אפשרה לחפש אחר הגופות. גופתו של אריה אדיר, נמצאה על ידי אביו, שבועיים לאחר הקרב הראשון, קבורה בתוך גומחת סלע. גם גופתו של שלמה קרייר זוהתה על ידי בני משפחתו. יתר ההרוגים שנשארו על הגבעה הובאו לקבורה בקבר אחים במעוז-חיים, שם נחקק שמם של עשרה נופלים. השאר נחשבו ל"נעדרים".

 

הפלוגה שנותרה עלומה

את גדוד "העמק" של הפלמ"ח, שירד לקרבות בנגב, החליפה במלכיה פלוגה א' מגדוד 11 של חטיבת "עודד". 80-70 אנשי פלוגה א', בפיקודו של יוסי פוגל מעין-גב, היו פזורים במשך כשבועיים בכל אזור מלכיה: בכפר הערבי (שננטש מתושביו), במחנה הצבאי הבריטי, בבית המכס וב"גבעת העץ". ב-5 ביוני 1948 לאחר קרב עז כבשו הערבים את מלכיה בשנית. היה זה אחד המקרים היחידים במלחמה בהם שיתפו פעולה כוחות רגלים, שריון, ארטילריה ואוויר מסוריה, לבנון וצבאות מתנדבים, בסדר גודל של חטיבה. אנשי פלוגה א' נסוגו לכיוון עמק קדש ורמות-נפתלי. שמונה לוחמים נהרגו באותו קרב ויחד עמם לוחם נוסף, תותחן ש"הושאל" לפלוגה. מלכיה נכבשה על ידי צבא לבנון ונותרה כשער פתוח לאויב אל אצבע הגליל. רק באוקטובר 1948 במבצע "חירם" נכבשה מלכייה מידי האויב והפעם לתמיד.

 

שלושת האנדרטאות שהוקמו במלאת 60 למדינה    צילום: רונית סבירסקי

 

 

ב-24 במרס 1949 עלו חברי הכשרות גבולות-נען, תל-יוסף וכינרת, שאיבדו  21 מחבריהם בקרבות ברחבי הארץ, והקימו במקום קיבוץ שנקרא בשמו העברי התנ"כי "מלכיה".  שנה לאחר הקרבות התכנסו בגבעת "העץ" חברי הגדוד הראשון של הפלמ"ח יחד עם מפקדיהם, יגאל אלון, מולה כהן, דן לנר, שייקה גביש, אסף שמחוני ויצחק חופי, והקימו אנדרטה לזכר חבריהם שנפלו. האנדרטה לזכר חברי פלוגה א' גדוד 11  של חטיבת "עודד" לא הוקמה במשך 61 שנה. במלאת ששים למדינת ישראל הוחלט לתקן את אשר עוות ולהקים את האנדרטה. אנשי היחידה לאיתור נעדרים ממשיכים לחפש עוד  6 חיילים מפלוגה א' של "עודד" שנחשבים לנעדרים: שלמה קרון, שמואל ברנשטיין, יעקב דב לייבוביץ, שמואל מולדבסקי, דב פרמט ויצחק גליק. היחידה לאיתור נעדרים, לא חדלה לחפש אחר עקבותיהם בסביבות מלכיה ובשדותיה.

 

חיילים אלמונים

גם מקרב לוחמי הפלמ"ח נעדרו שני שמות מאנדרטת ההנצחה. הרווי אברהם כהן ואדוארד אברהם לוגאץ',  היו שני אנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ), בני דודים כבני 18, שהגיעו ארצה מטורונטו קנדה ומייד בבואם נשלחו למחנה פילון, ממנו יצא הגדוד הראשון לכבוש את מלכיה. השניים צורפו כמקלענים למחלקה של אסף רוזנבלום (גם הוא נהרג בקרב הראשון) שנלחמה ב-ב-15 במאי 1948 במבואות הכפר הערבי. לאחר חיפושים ממושכים נמצא לוחם שאישר את נפילתם בקרב וכך נוספו שמותיהם של השניים לאנדרטה החדשה של נופלי הגדוד הראשון של הפלמ"ח.

 

כשמטיילים בקיבוץ מלכיה פוגשים את המצבות שמשמשים עדות אילמת לזכר הנופלים. מתחם גבעת נמצא ממזרח לקיבוץ. בראש הגבעה ניצבת האנדרטה לזכר לוחמי הפלמ"ח, שהוקמה בשנת 1949 על-ידי אנשי הגדוד הראשון של הפלמ"ח. מצפור מלכיה הוקם בשנת 2010 ומשקיף אל הרי הגולן, החרמון, עמק החולה ויישוביו, רכס הרי נפתלי המזרחי ויישוביו, כפרי דרום לבנון, מצודת-כח ועמק קדש. אנדרטה נוספת מנציחה את מקום הסלע בו נתגלה גופתו של אריק אדיר לצד אלה עתיקה. אתר הזיכרון האחרון שהוקם במלאות 60 למדינת ישראל, מספר בעברית ובאנגלית את סיפור הקרב וכולל שלוש אנדרטאות: חברי ההכשרות מקימות מלכיה,  לוחמי הפלמ"ח, לוחמי פלוגה א' גדוד 11 חטיבת "עודד".