בולגריה בארבע על ארבע

 

הבולגרים שותים וינובקה וראקייה ששורפים את הגרון ואוכלים באניצה מלאה בגבינה. מסע בין הכפרים, על פסגות הרים מיוערות ודרכים בתוליות

 

בבולגריה מצאתי עם שראוי לאהבתנו. עם שלא חשש להגן על היהודים ולא הסגיר אותם לנאצים. גם היום הם מקבלים את התיירים מישראל בשמחה גלויה. אפילו בכפרים הנידחים השם ישראל זוכה לעיניים בוהקות. אל תתבלבלו שהם מחייכים באדיבות ונדים בראש לשלילה כי זאת הדרך שלהם להגיד "כן". בולגריה בג'יפים, האוכל, הנופים, האנשים הטובים באמצע הדרך והיין שזול יותר ממים.

 

כיכר האמנים בפלובדיב     צילום: רונית סבירסקי

 

ראקייה באמצע היום

בבוקר של יום תכול שמיים ונקי מעננים יצאנו לאזור הרודופי, אחד משלושת הרכסים בדרומה של בולגריה. מערבית אליו מתנשא רכס הטירין וצפונית הרילה, שאת פסגתו הנישאת לגובה 2,925 מטרים ומכוסה במעטה שלג לבן, ראינו בתחילת הנסיעה מרחוק, אבל התבשרנו שרגלינו עוד תבוססנה בו. הדרך עוברת בעמק היין, אנחנו חולפים על פני שטחים עצומים של כרמים, עצי צפצפה, שזיפים, תפוחים ועצי אגוז ועוצרים ביקב מקומי של העיירה וינוגראד. באופן מאד צפוי גם ליין הדובדבנים המקומי קוראים וינובקה ואת פותח הסתימות האולטימטיבי ה"שנאפס" המקומי מכנים ראקייה. בתי החקלאים באזור עמק היין מוקפים בגינות גדולות והם מגדלים בהן כמעט הכל, מעין משקים אוטרקים עם ירקות ופירות, חזיר מחרחר בבית עץ קטן, תרנגולות מתרוצצות בשטח וכבשים במרעה. בתוך כל הכפריות הזו מתנשאות אנטנות הטלוויזיה והתושבים מחוברים לתחנות שידור בכבלים. בבית שביקרנו היה יקב במרתף שבו הם מייצרים את היין והראקייה ומכינים מעדני עגבניות מיובשות ושומן של חזיר.

 

נהר צ'אי יובל של נהר המריצה  צילום: רונית סבירסקי

 

גשרים עתיקים 

הדרך לכיוון העיר העתיקה "פלובדיב" מרחיבה את הלב בנופים הירוקים, הפסגות ושפע המים והעצים שעוטפים אותנו מכל עבר. ההיסטוריה לא פסחה על בולגריה ובכל מקום ישנם שרידים שמתחילים מתקופת הברונזה עם מכרות הנחושת ועד התקופה הביזנטית, עם מנזרים, חומות וגשרים עתיקים. העיר "פלובדיב" היא השנייה בגודלה ומוקפת בשלוש גבעות. מדרחוב מרכזי שמזכיר ערים אירופאיות, חנויות אופנה טרנדיות, בתי קפה ובתווך כיכר עם איצטדיון רומי לצדו מסגד סלג'וקי מהמאה ה- 15 צמוד לכנסיה ביזנטית.

 

עיר טובלת בירוק    צילום: רונית סבירסקי 

 

תמציות מי ורדים

הדרך מטפסת אל העיר העתיקה עם רחובות ציוריים צרים מרוצפים אבן, שנקישות פרסות הסוסים ושקשוק יצולי העגלות מהמאות הקודמות צפים ועולים בדמיון. בתים בסגנון ברוקי, קירות שחורים עם עיטורים לבנים וחנויות בוטיק קטנות שאפשר למצוא בהן תמציות מי ורדים שמכונות "הזהב של בולגריה". הסמטאות הצרות אינן מתהדרות בבתים מפוארים, אבל הכל מטופח ושופע ירק. חצרות פנימיות עם ורדים פורחים בכל הצבעים, קירות מצויירים בעיטורים עדינים, רעפים אדומים וגפנים משתרגות מעל הראש. במסעדה מקומית הגישו לנו צ'ופקה סלט, שתופס מקום של כבוד לא פחות מהבורקס הלאומי. זהו סלט ירקות עם גבינה בולגרית קשה מגוררת מעליו. אני לא הפסקתי לחפש בוריקיטאס, לאחר ששנים אכלתי אצל חברתי הבולגריה את הבצק הפריך ממולא בגבינה מלוחה. הבולגרים לא מכירים את ההמצאה הזו כי להם יש משולשים ענקיים מבצק עלים, שאחד כזה סותם אותי לשבוע. הם אוכלים המון תפוחי אדמה בכל הגרסאות האפשריות ומוסיפים גבינה בולגרית לכל תבשיל, אפילו לקדרת הבשר.

 

 

לטייל ברכבי שטח     צילום: רונית סבירסקי

 

הנהר הגדול בבולגריה

מ"פלובדיב" הדרך מובילה אל עבר רכס הרודופי לאורך נתיב הנהר צ'אי שהוא יובל של המריצה, הנהר הגדול ביותר בבולגריה. כביש צר חצוב בהר עם מנזר שצופה מלמעלה, עצי דולב, אורנים, אדר וצוקי ענק שסוגרים את הרקיע. בתוך הנוף הפסטורלי הזה שוכן מנזר עתיק מהמאה ה-11, השני בחשיבותו בבולגריה, בשם בצ'קובו ובשל ריחוקו מכל מרכז עירוני הוא נותר כפי שהיה ללא פגע ושרד את כל המלחמות עם ציורי קיר מרהיבים. שני קברים בעלי חשיבות גדולה לעם היהודי נמצאים בו, האחד של קיריל, שהיה פטריארך בולגריה במלחמת העולם השניה וסגנו האסטרך סטפן. על שניהם הטילו הנאצים את ההוראה לאסוף את 50 אלף יהודי בולגריה למחנה השמדה. השניים הצליחו להערים על הגרמנים והעבירו את היהודים למחנה עבודה בצפון הארץ ושם הם נותרו עד סוף המלחמה. בחצר המנזר עומד עץ עם סרטים אדומים שנקראים מרטניצה. הכפריים נוהגים לקשור את הסרט לפרק כף היד עם בוא האביב וכשהם רואים את החסידה הראשונה מגיעה הם מורידים את הסרט וקושרים אותו לעץ כדי להבטיח שנת ברכה לתבואה.

 

מנזר מהמאה ה-11   צילום: רונית סבירסקי

 

מערה קרסטית

את הפסקת התה בילינו בחברת כמה בולגרים שהעדיפו משהו הרבה יותר חריף והעליזות שרתה על כולם. תה עשבים בולגרי, שמכונה הוויאגרה המקומית, הספיק כדי למלא לנו את המצברים לקראת הירידה למערה קרסטית עצומה שהמים חצבו בה דרך ויצרו כיפה בגובה 110 מטרים. ללינת הלילה טיפסנו לגובה 2000 מטרים, לאתר הסקי פומפרובו למלון מורגוביץ'. שלג לא היה אבל קזינו, ספא, פיאנו בר, סאונה, ג'אקוזי ועיסויים היו שם בשפע. ארוחת הערב הוגשה במסעדה כפרית צמודה למלון, שתושבי המקום מבלים בה. היינו הזרים היחידים והרגשנו כמו בבית, בשר כבש על שיפודי ברזל גדולים שמתבשל לאיטו על גחלים בחצר, עלי גפן ממולאים, בניצה, דגי פורל וירקות בתחמיץ. הכל מוגש בכלי חרס מצויירים ביד עם הרבה יין והופעה של בעל הבית בנגינה על חמת חלילים.

 

תופעת טבע     צילום: רונית סבירסקי

 

לוע השטן

היום השני התחיל בעיירה שירקו לוקה, שמזוהה יותר מכל כמקום לידתו של האסטרך סטפן. פסלו ניצב בפתח הכניסה לכפר ואליו צמודה כתובת בעברית שנושאת את התואר חסיד אומות העולם. גגות של צפחה שחורה, בתים כפריים צנועים, מכוניות לאדה ומשאיות משנות ה-50 בחצרות ובתווך הקשר הבלתי נתפס הזה שמחבר את גורלנו בגורלם.

 

 פרלמנט חכמי הכפר     צילום: רונית סבירסקי

 

המשכנו בנסיעה אתגרית יותר בשטח אבל לא מהסוג שמזכיר טיול גמלים. בדרך אל הפסגות הגבוהות אנחנו עוצרים במערת "לוע השטן". מפלי מים נשפכים ברעש עצום בתוך חלל המערה החשוכה ולבוגרי "הטרימלבאך" השוויצרי היא מתחרה לא קטנה. המערה עצומה בגודלה והמיתולוגיה היוונית קושרת לה סרטים שבה אורפיאוס ירד להתאבל על מות אהובתו אורידיקה ולסגור חשבונות עם הדס, אל השאול. הדס התרצה והתנה את חזרתה של אורידיקה בכך שאורפיאוס לא יביט לאחור עד ששניהם יצאו מפתח המערה. אנחנו, שטיפסנו את 360 המדרגות במו רגלינו, הבנו ללבו של אורפיאוס שהסתובב לבדוק אם לא צריך לעזור לאהובתו וכך איבד אותה לעולם. יתכן ששניהם מסתובבים עד היום במחשכי המערה, אבל הם לא הפריעו לנו.

 

עגלות צוענים 

המסלול המשיך ביומיים הבאים דרך אזורי יער סבוכים בפסגות ההרים, שאליהם עולים הרועים עם בוא הקיץ לרעות את עדרי הפרות. פגשנו כפריים בלבוש צבעוני צועדים עם פרה קשורה בחבל, עגלות של צוענים על כל תכולת ביתם מושכות בעליות הקשות לכיוון ההרים. מצוקים של סלעי צפחה, יערות עבותים של עצי אשוח, נביעות בלתי פוסקות של מים, נהרות, אגמים ושטחים חקלאים עם כפריות שמכינות את השטח לשתילת תפוחי אדמה. סוס מושך מחרשת עץ פרימטיבית, פרות רועות באחו במקומות שהקידמה עוד רחוקה מלגעת בהם ורק כמה ג'יפים מוזרים חולפים כמו במחזה סוריאליסטי ומשאירים באדמת הבוץ סימנים שזה לא היה חלום.

 

מכינה את השטח לשתילת תפוחי אדמה  צילום: רונית סבירסקי 

 

כמה עובדות על בולגריה

עמק הורדים מספק כ- 80% משמן הורדים לתעשיית הקוסמטיקה בעולם.

הטרואר (תנאי גידול ענבים) של עמק היין בבולגרי הוא הטוב ביותר בכל הבלקן.

יין בבולגריה זול יותר ממים , בקבוק יין עולה בממוצע 3 דולר.

מאכל של תפוח אדמה בצורת קרוקטים נקרא קרטופלך.

התעשייה בבולגריה קרסה בעקבות נפילת מסך הברזל.

הבורקס הבולגרי נקרא באניצה.

האוכלוסייה שלהם מורכבת מ- 80 אחוז בולגרים נוצרים, 15% מוסלמים ו- 5% צוענים

אגם בלמקן - אחת מנקודות התצפית היפות ביותר בבולגריה.

מאחורי הכנסייה הרוסית בסופיה ניצבות אנדרטאות בעברית לזכר בוריס ה-3, מלך בולגריה ואנשי הכנסייה ספטן וקיריל על הצלת היהודים בתקופת השואה.

המדרחוב הראשי של סופיה מרוצף באבני גרניט צהובות מתנת נסיך אוסטרי למלך ב- 1902.

נזדרובה בבולגרית פירושו לחיים.