בתי אפנדים, מעיליא ותרשיחא - הבתים המפוארים בעכו ונהריה

 

סיור בבתי האפנדים המפוארים שנותרו בגליל המערבי מימי הטורקים. בתי מידות מעוטרים בציורי קיר מרשימים בעכו, נהריה וסמוך לכפר מזרעה.

 

בזמנים שבגרוש היה חור ובארץ שלטו סולטאנים טורקים היו בגליל המערבי משפחות שחיו כמו באגדות. בתי מידות מעוטרים בציורי קיר, משרתים, בגדים מהודרים, כסיות לבנות, סוסים וכרכרות מפוארות. כמה בתי אפנדים נותרו בגליל המערבי בעכו, נהריה וסמוך לכפר מזרעה. בכפרים הערבים מעיליא ותרשיחא נותרו סיפורים על ימים מפוארים, שרידי מבצרים ובעלי מלאכה שפסו מן העולם. 

 

הבית של סוהא

שכונת גנואה הייתה ה"בברלי הילס" של עכו. בלדווין הראשון מלך הצלבנים כבש את עכו בשנת 1104 בעזרת צי האוניות של בני גנואה ובתמורה לסיועם קיבלו סוחרי העיר שליש משטחה של עכו ומהכנסותיה. בתי מידות מפוארים, אולמות אבירים ומצודות מרשימות נבנו בעכו באותן שנים. כשהשלטון הטורקי שינה במאה ה-19 את חוק הקרקעות בארץ ישראל הצליחו משפחות נוצריות עשירות לרכוש שטחים באזור עכו, נהריה והסביבה. הם בנו ב-1860 ארמונות עם נוף לים וזכו לכינוי "האפנדים". הם הביאו בנאים מחו"ל, עיטרו את הבתים ברצפות מצוירות ובמעקות אומנותיים של נפחי ברזל.

 

רצפת מרמרה אפורה מאיטליה   צילום: רונית סבירסקי

 

פיאצה קטנה בלב עכו עם מזרקת אבן ומסביבה בתי אבן גבוהים מרמזת על העבר המפואר. השלט "המתנ"ס החדש של עכו העתיקה" מקובע בחזית מבנה שהיה שייך לחביב חווא, אביה של רימונד א-טאוויל וסבה של סוהא ערפאת. חזית הבית מסוגננת, רעפי מרסיי על הגג ומרפסת חיצונית קטנה צופה אל הפיאצה. אדון חביב, נהג לארח בביתו את גדולי האומה באותה תקופה. מספרים עליו שהיה עשיר מופלג ומהמר כפייתי ובמשחק קלפים אחד איבד את בתו ואשתו. זקני עכו מפליגים בסיפורים על עושרו ואומרים שלא היו בשירותיים ניירות רגילים אלא שטרות של לירה פלשתינית. בשעות בהן פתוח המתנ"ס אפשר להיכנס ולראות את רצפת שיש "מרמרה" אפורה, שהובאה מאיטליה לפני 150 שנים, קריניזים מעץ ארז מקיפים את התקרה המצוירת, סבכות עץ סוגרות על חלונות קמורים ומעקות ברזל שעוצבו ללא ריתוך. מנהל המתנ"ס עורך סיור מודרך בתאום מראש טל. 050-7580956.

                                

תקרה מצוירת  צילום: רונית סבירסקי

 

בית הקולונל

צמוד לאמת המים העתיקה, שהוליכה את מימי מעיינות כברי לעיר עכו ובשולי הכפר הערבי מזרעה עומד בית אבן עם תריסים כחולים מאחורי שער ברזל גבוה. ההשערות מייחסות את בניית הבית לשליט אחמד ג'אזר, שהקים אותו עבור בנו החורג. בחזית גן מטופח מוקף ברושים גבוהי צמרת וביניהם שבילי חצץ. בחצר האחורית שדרת עצי ארוקאריה, בוסתן אבוקדו, עצי נוי, בריכת מים עגולה ונוף פתוח אל מרחבי הגליל. בשנת 1877 עובר לגור בבית מנהיג הבאהאיים, הבאהוללה לאחר שחרורו ממאסר בכלא עכו. למרות שהבית שייך היום לכת הבאהאית דבק בו השם "ביתו של הקולונל". קולונל מקניל הבריטי, שהוצב בארץ בתקופת המנדט, קבע בו את ביתו בשנות ה-30, הוסיף אגפים ונגיעות אירופאיות עדכניות. לאחר עזיבת הבריטים נותר הבית נטוש עד שנקנה על ידי הבאהאיים בשנות ה-70 והוקדש לזכר האב הרוחני. ביקורים בתאום מראש טל. 04-8313131. 

 

ביתו של הקולונל   צילום: רונית סבירסקי

בית ליברמן

משפחת טועאני הלבנונית העניקה לאחוזה שלהם בדרום נהריה את השם "מקום השמחה" (אנשראח). שביל אבן קצר ושדרת ברושים בצדדיו מובילה אל בית אבן ערבי טיפוסי בן שתי קומות בעל גג רעפים אדומים ומוקף בגן פורח. בשנת 1934 רכש את שטח האדמה הגדול והבית המפואר תעשיין יהודי אמיד, פיליפ ליברמן, שהסב את שם המקום להנצחת רעייתו המנוחה "עין שרה".המבנה שימש את אנשי שבי ציון כנקודת המוצא למבצעי חומה ומגדל. חברי הגרעין הראשון של קיבוץ עברון התגוררו בו והקימו על גגו מגדל תצפית. מעפילים שהגיעו בחסות החשיכה לחופי נהריה הוסתרו בחדריו והוא שימש גם כבית הספר התיכון הראשון של המושבה. שנים רבות עמד המבנה נטוש עד ששוקם והפך למוזיאון עירוני וארכיון לתולדות נהריה. טל. 04-9821516

 

בית ליברמן בנהריה   צילום: רונית סבירסקי

 

הכפר מעיליא

בכפר הערבי מעיליא נבנה במאה ה-12 מבצר צלבני מרשים הממוקם 600 מטרים מעל פני הים בנקודה אסטרטגית ופנורמת נוף מרהיבה אל מרחבי הגליל המערבי. הוא זכה לשם "שאטו דה רואה" (מבצר המלך). בתקופה מאוחרת יותר התגוררו בו בני המסדר הטבטוני. כמה מאות שנים לאחר מכן, בתקופת השלטון התורכי חיו במעיליא ערבים מוסלמים ונוצרים יחדיו. באמצע המאה ה-18 הוחלט על הזזת אוכלוסיה וכל תושביה המוסלמים של מעיליא עברו לכפר הסמוך תרשיחא. כך הפכה מעיליא לכפר נוצרי קתולי שבמרכזו כנסיה ובחצר ניצב פסלה של מריה. הכפר בנוי במעגלים סביב שרידי המבצר שאבניו שימשו לבניית הבתים. כדי להתרשם מסמטאות הכפר כדי לחנות בכניסה ולטייל בין בתי הכפר ולטפס עד לכנסיה. בתי הכפר בנויים על שתי גבעות ביניהם סמטאות צרות וציוריות עם בתי אבן מוקפים בבוסתנים. בימי ראשון מתקיימת תפילה בשעה 9.00 ולאחריה מיסה.

 

תושבי מעיליא התמחו בייצור שמן זית והיו בו 7 בתי בד עתיקים, שכמה מהם עדיין פועלים ומייצרים שמן בשיטות עתיקות. בית הבד של אליאס קסיס, ממוקם באחד המרתפים של המבצר הצלבני. אבני הרחיים העצומות מסתובבות עד היום בעזרת חמור הרתום אליהן. בעונת המסיק מתגייסת כל המשפחה עד שמתקבל השמן הצהבהב. הם כובשים גם זיתים, מכינים זעתר, דבש חרובים וסבון משמן זית טל: 9975328 - 04. כמה משפחות מתושבי הכפר עדיין משמרות את תהליך ייצור הטבק והסיגריות שהיה נפוץ בגליל. על גגות הבתים אפשר לראות מחרוזות טבק תלויות לייבוש ומחליפות גוונים מאדום לצהוב. משפחת אבו עוקסה, שמתגוררת ליד הכנסייה מגישה ארוחות ביתיות בהזמנה מראש. הם מכינים שמן זית תוצרת בית, פטייאר שהם משולשי בצק ממולאים גבינת עזים או בבשר ומטוגנים בשמן זית טל:052-2829963.

                                  

בית בד עתיק בתוך שרידי מבצר צלבני  צילום: רונית סבירסקי

 

תרשיחא

חשיבותה של תרשיחא ידועה עוד מימי הצלבנים וניטשו עליה קרבות קשים כבר באותה תקופה. היא ממוקמת על צומת דרכים חשוב בין עכו לצפת. לקראת סוף התקופה העות'מאנית נוסד בתרשיחא המסדר השאזלי של הזרם הסופי (המיסטי) של האיסלם, וגם כיום אחד הוא נחשב לאחד משני המרכזים של הכת, בו הם עורכים טקסים מיוחדים מידי יום חמישי בשבוע. בימי המנדט הבריטי תרשיחא היה הגדול בכפרי האזור, ושימש כמרכז מסחרי. בשוק עבדו בעלי מלאכה, בעיקר הנוצרים - נפחים, מסגרים ופחחים. המוסלמים היו בעלי הקרקעות וגידלו טבק, מטעי פירות וזיתים. במלחמת השחרור התבצרו בה כנופיות ערביות בפיקודו של פאוזי קאוקג'י והיא נכבשה על ידי צה"ל במבצע "בן עמי". בשנת 1957 הוקמה מעלות כעיירת פיתוח ובשנת 1963 אוחדו מעלות ותרשיחא ליישוב אחד ולאחר מכן הפכו לעיר.

 

                                          בתי כפר מעיליא       צילום: רונית סבירסקי

 

אוכלוסייתה הערבית של תרשיחא מורכבת ממוסלמים, נוצרים ובדואים. בסמוך למסגד השאזלי נכנסים למתחם, שהוא חזרה בגלגל הזמן לימים שלפני מאה שנה. חצר פנימית עם בור מים, עצי לימון ודקלים מסביב מבנים ששימשו את המשפחות שהתגוררו במקום. אכסדרות עץ, גומחות בקירות שבהן איפסנו מזון ובגדים, קירות עם קשתות קמורות, טאבון ותנור חימום. המקום לא עבר עדיין שימור והוא נראה כאילו קפא בו הזמן מלכת. במחצית הראשונה של המאה ה-20 עבדו בשכונת חרשי הברזל 7 נפחים זה לצד זה וייצרו קלשונים, מגלים, וסכינים, מלקחיים לגחלים, פרסות לסוסים וכלי קלייה. היום נותרו רק שני בעלי מלאכה שעובדים בשיטות שחדלו להתקיים.