ניו יורק פינת פורטו ריקו
המחזמר "סיפור הפרברים" שמככב בימים אלה על בימת התיאטרון הקאמרי הוא קלאסיקה במיטבה. יש בו את כל המרכיבים הראויים למחזמר מצליח. צעירים וצעירות חטובים ופרועים, מלחמת כנופיות, אהבה בלתי אפשרית שמסתיימת במוות מיותר.
מי שזכה לראות את המחזמר על בימת ברוודווי יגלה שהגרסה שהגיעה לארץ שומרת על הפורמט בכל הפרמטרים. התפאורה, התלבושות, האביזרים, הכוריאוגרפיה, הבימוי וכמעט מתבקש שהשחקנים ידברו וישירו באנגלית. הבחירה של הקורוס ליין מוכיחה את עצמה. צוות רקדנים מוכשרים יחד עם שחקנים ראשיים צעירים ומבטיחים, מבצעים את הלהיטים הגדולים "הלילה" ו"איזה כיף באמריקה" עם כוריאוגרפיה של אביחי חכם, ברמה שיכולה לייצג אותנו בגאווה בעולם.
משימה לא פשוטה הונחה על כתפי אלי ביז'אווי במלאכת התרגום. הוא הצליח להפוך את שפת המקור באנגלית, שנכתבה לפני 60 שנים, לדיבור קולח ורלוונטי שאינו נשמע מנוכר לעברית. המוזיקה האלמותית של לאונרד ברנשטיין קיבלה טיפול נאות על ידי המנהל המוזיקלי אמיר לקנר ומעל לכולם מורגשת טביעת החותם המוכרת של הבמאי צדי צרפתי.
התפאורה שהציב ערן עצמון מעבירה את המסר הקודר של השכונות האפורות, ספונות הבטון שמהן צמחו הצעירים הפרועים. חומות לבנים מכוסות בגרפיטי עם מילים כמו ודליזם והרס, מבני מגורים צפופים, פיגומי ברזל חלודים ותמונות וידאו ענקיות של הגשר שמתחתיו מתרחשים קרבות הרחוב האלימים.
המחזמר מתמקד בשתי קבוצות מהגרים שחיות בניו יורק. הקבוצה של הפולנים, שכבר הפכו לאמריקאים ורואים את עצמם אזרחים מבטן ומלידה, ומנגד הפורטוריקאים שעוד זוכרים את הבית בפורטו ריקו ומנסים להסתגל לחיים החדשים בעיר הגדולה. כל קבוצה שומרת בקנאות על זכויותיה בשכונה וכמו במחזה "רומיאו ויוליה" השבר מגיע כשהאהבה חוצה את הקווים. מריה הפורטוריקאית וטוני הפולני מתאהבים במהלך מסיבת ריקודים סוערת ומתעלמים מכל תמרורי האזהרה שהסביבה משדרת להם.
צמד השחקנים ארז רגב בתפקיד טוני ומשי קליינשטיין בתפקיד מריה נושאים על כתפיהם משא לא פשוט שדורש יכולת משחק ושירה. ארז רגב כבר מורגל באתגרים, משתחל בקלילות לנעלי הסניקרס של טוני וחושף איכות קולית משובחת. הוא משמש כפרטנר תומך לחשיפה הראשונה של משי קליינשטיין על הבמה ונותן לגוון האופראי מעט שלה את האיזון הנכון.
שני שחקנים בולטים ומפתיעים הם רונה לי שמעון בתפקיד אניטה ויפתח מזרחי בתפקיד ריף. אניטה, חברתו של ברנרדו (גלעד שמואלי), ראש חבורת הפורטוריקאים ויפתח מזרחי החבר בלב ובנפש של טוני שמנהיג את חבורת הפולנים. שמעון, אוהבת את הבמה ומוכיחה שהיא לא רק רקדנית מוכשרת אלא גם שחקנית מצוינת וזמרת טובה. יש בה אנרגיה מתפרצת ומראה נכון שהופך את דמותה כאניטה למוצלחת. היא סוחפת את הקהל בריקוד החושני, נוגעת ללב באבלה כשברנרדו מת, שוצפת נקמה אחרי שנאנסה וחודרת ללב בדואט "אחד כזה" עם משי קליינשטיין.
האצבעות הצרדות לא מפסיקות לנקוש, בקרבות ובריקודים כמו תזכורת של שעון מטוטלת שמתריע על הסכנה הקרבה ושמישהו יעצור את השעון לפני שהפצצה תתפוצץ. הקטע החלומי שבו מריה וטוני מרחפים בעולם דמיוני זכה לכוריאוגפיה שלקוחה מעולם הבלט ומאפשר לקהל לקחת אתנחתא מרצף האירועים הקשה אבל הסוף המר הוא תזכורת שנכונה לכל הזמנים ומשדרת מסר אחד ברור נגד אלימות. הקאמרי הצליח להציב רף גבוה ומכובד למחזמר אלמותי ומאתגר שחוגג 60 ומצליח להישאר צעיר ורענן.
