הכל גלוי

 

מוזיאון חיפה לאמנות בחר בנושא הלוהט ביותר של תחילת המאה ה-21,  אובדן הפרטיות,  והפך אותו לתערוכה רבת היקף "אנונימיX: סוף עידן הפרטיות".

 

התערוכה, שנפתחה בחודש פברואר תימשך עד 19 באוגוסט 2017. היא כוללת 11 תערוכות חדשות מתוכן 5 תערוכות יחיד ו-6 תערוכות קבוצתיות בהשתתפות 70 אמנים ישראלים ובינלאומיים. התערוכה מציגה מזויות אמנותיות מגוונות את השינוי שהתחולל בחיינו בעידן הטכנולוגי הנוכחי. הפרט שמחפש לשמור על אנונימיות מוצא את עצמו נחשף בעל כורחו ואילו אלה שחלומם הוא להתפרסם עושים את זה בקלות כמעט בלתי נתפסת. אדם שבמאה ה-20 עבד שנים רבות והשקיע ממון רב בפרסום כדי להגיע לתודעה הציבורית יכול כיום להפוך לכוכב בסרטון יוטיוב אחד או בדף פייסבוק מוצלח.

 

 

מארק צוקרברג, מייסד הפייסבוק, טוען שפרטיות כבר אינה "נורמה חברתית", ובעשור האחרון עברנו לחשיפה מתמדת של מידע אינטימי באינטרנט, כחלק בלתי נפרד מ"השתתפות" בחיים העכשוויים. השימוש הנרחב בטלפונים ניידים, באינטרנט ובמצלמות במעגל סגור מבטיח שכולנו נהיה נצפים ומלוהקים כמציצנים. בעידן שלאחר ה-11 בספטמבר אנו מוכנים לאפשר חדירה לפרטיות, המעניקה לנו לכאורה תחושת ביטחון. מצלמות האבטחה פועלות ללא הפסקה, דימויים מופצים ברשת, ארכיונים מקוטלגים נסרקים ונפתחים לקהל, לוויינים משגרים נתונים למערכות מחשוב רבות עוצמה. ללא ספק: אנו חיים בחברת ה"אח הגדול", שבה כל צעד שלנו נרשם, מצולם ומתועד. אם "אינך נצפה" אז "אינך קיים".

 

רוחות רחוב  עבודתו של פאולו סיריו  צילום: רונית סבירסקי

 

מצבים חדשים של תפיסה והתבוננות יוצרים מצבים חדשים של ייצוג. בתערוכה נבחנת משקלה של האמנות במרחב התרבות השיתופית של המדיה החדשה. הפרק הראשון דן בעיקרון העונג המציצני, ובו נבחן המרחב הציבורי שבו המציצנות הגיעה לדרגת רגולציה חברתית. הפרק השני עוסק בתופעת הסלבריטאיות, כדוגמה בולטת לתוצר של תרבות הנראות וההערצה של ימינו. הפרק האחרון עוסק במשמעויות השונות של חברת המעקב של המאה העשרים ואחת.

 

חשופים בצריח -  תערוכה קבוצתית

תערוכה זו מאפשרת מבט עכשווי על רגעים לא הרואיים ומפגש עם אנשים אקראיים ואנונימיים, הנחשפים ברגעיהם הפרטיים. אם בעבר תיעוד ההתרחשות במרחב הציבורי נחשב לפרובוקציה בשל ההתבוננות הפולשנית והדחף המציצני, הרי שכיום הצילום במרחב הציבורי פועל בתרבות המקדשת חדירה לפרטיות וחשיפת יתר.  בתערוכה מוצגות עבודות המתעדות פעולות חולפות ומקריות, עבודות מבוימות שכמו מתעדות סיטואציה אמתית, וציורים בעקבות תצלומים המתארים רגעים רגילים ויומיומיים.  אמנים משתתפים: דן אורימיאן, אלה אמיתי-סדובסקי, טלי אשכול, עירית גובי, מלי גולדפרב, ליטל דותן, שרון דרעי, אבירם ולדמן, מיכל חלבין, אנה ים, יואל לוי, פליקס לופה, איתמר פריד

 

 

דבורה מורג ומרחב הבית האישי

יצירתה של דבורה מורג עוסקת במקום שבו אובייקטים מגדירים זהות דרך הזיכרונות הצבורים בהם. יצירתה, הנעה בין מיצב, פיסול וציור, שבה ועוסקת בנושא הזיכרון. גם המרחב הביתי מהווה נושא מרכזי ביצירתה: לעתים היא מתארת את תפארת הקיום החומרי, אך לעתים החפצים הביתיים האינטימיים הופכים לנוף של עיי חורבות. ההשראה ליצירתן לקוחה מהמרחב הביתי האישי של האמנית ומתצלומים המתעדים את ההרס בבתי פלסטינים וישראלים במבצע "צוק איתן".

 

תערוכה קבוצתית לגעת בתהילת השעווה

התערוכה מתמקדת ביצירות המתכתבות עם מוזיאוני שעווה, המציגים דמויות היסטוריות ודמויות של ידוענים. המבקרים במוזיאוני שעווה יכולים להצטלם לצד דמות מפורסמת ו"לפגוש" את מושאי הערצתם הבלתי נגישים במושגי מקום וזמן.  התפתחות המדיה החברתית מאפשרת כיום לחלוק את החוויה בזמן אמת ומעצימה את חווית המבקר במוזיאון שעווה. אמנים משתתפים: עדנה אוחנה, ניר הוד, סוזאן וויידס, דנה לוי, יונתן ורטהיים סואן וליאור מודן, שירלי סיגל, מייק קלי ופול מקארת'י.

 

פבל וולברג גונב סלפי

פבל וולברג מציג סדרת תצלומים חדשה שצולמה בלונה פארק בדיסלדורף, בה הוא מרחיב את עיסוקו בנושא תחפושות ומסכות כסממניו המובהקים של הפער בין העצמי לבין ייצוגיו. המצולמים המופיעים בסדרה צילמו את עצמם עומדים מול מראות מעוותות במרכז השעשועים של דיסלדורף. האפקט המתעתע של המראות מעוות את השתקפותם לכדי יצירת דמויות גרוטסקיות. וולברג צילם את השתקפות דמויותיהם מהצד בעודם עושים את הסלפי של עצמם, מזווית שונה. וולברג מפקיע את הסלפי מרשות הצלמים המקוריים ומנכס אותו לעצמו. גישתו המיוחדת של וולברג בסדרה זו מדגישה את הקשר בין תרבות הסלפי של ימינו ובין אירוע הקרנבל שהתפתח בימי הביניים והגיע לשיאו ברנסנס. יצירתו של וולברג מציעה לראות בסלפי את המשכו הישיר של "העולם ההפוך" האקסצנטרי של הקרנבל. ביסודו קיימת ראיית עולם חלופית, שאינה מכירה באיסורים של עולם החוק הרגיל.

 

תערוכה קבוצתית - האח הגדול

טכניקות מעקב קשורות להתפתחויות בטכנולוגיה הצילומית – מצילומי אוויר מוקדמים ועד צילומי לווין. במאה העשרים ואחת מצלמות אבטחה בפינות רחוב, בחנויות ובמבני ציבור מתעדות בשקט כל צעד שלנו. כלי אינטרנט מאמצים את טכנולוגיית הלוויין מבלי שנוכל לחמוק מהעין הרואה-הכול של המצלמה. תכניות הריאליטי בטלוויזיה, המתכתבות גם הן עם מציאות הבקרה, נשענות על שימוש רדיקלי במצלמות המכסות את השטח ומתעדות כל רגע. מסביבנו נוצרת אינטימיות מסוג חדש, המבוססת על יסודות של מתח, חשד וסוד; על תשוקה ארוטית שבין צייד לניצוד. אמנים רבים בארץ ובעולם, שחלקם משתתפים בתערוכה, בוחנים את נוכחותן של מצלמות נייחות, עוקבות, סמויות וגלויות – מצלמות שהמידע שהן מפיקות מנותב, מרושת ומעובד. מאידך גיסא, באפליקציות כמו Google Earth הריבוי מתאחה לכדי אשליה של דרך שניתן לשוטט בה, מבלי שניתן יהיה לבחור בזווית צילום מסוימת או לכוון עצמאית את ה"מצלמה".  אמנים משתתפים: נאוה אייבל, תומר אפלבאום, דניס בובואה, דורון וולף, ענבל מארי-כהן, חיים דעואל לוסקי (מאוסף פרטי),דוג ריקרד; קיר אמן: תומס ישראל, חן שיש, בל שפיר

 

 

דינה גולדשטיין והספרים הישנים

עבודותיה של דינה גולדשטיין נעות על הרצף שבין מיצג, אמנות חזותית ותיאטרון חפצים. הן שואפות לעורר עולמות סוריאליסטיים פנטסטיים, הנובעים מתשוקתה למופלא ומרצונה להביא קסם ויופי אל חיי היומיום. האמנית משלבת שימוש באמצעים פשוטים עם טכנולוגיות של צילום והקרנה ויוצרת חוויה על-מציאותית הנעה בין ערות לחלום ובין מסתורין ודמיון. דימויה לקוחים מתוך ספרים ישנים העוסקים בתולדות האמנות, בוטניקה, ביולוגיה ועולם הקרקס.

 

תערוכה קבוצתית: מראה רחוב

לעיסוק בהתרחשויות במרחב העירוני היומיומי – הנושא העומד במרכזה של תערוכה זו – יש שורשים במסורת של צלמי "הרגע המכריע" באמצע המאה העשרים, כמו אנרי קרטייה-ברסון, ווקר אוואנס, רוברט פרנק ואחרים. הצלמים של "תצלומי הרחוב" השתמשו בטכניקות שנועדו להדגיש את המידיות של המבט והאקראיות של הרגע. הם הושפעו מהגותו של שארל בודלר, שראה את תפקיד האמן המודרני ב"ייצוג החיים כפי שהם נחווים במציאות". התצלומים שואפים לתעד את המקומות החשוכים של החיים המודרניים, כדוגמה מובהקת לתיאבון לזהות יסוד של אינטימיות דווקא בחברה המתעדת-כול. אמנים משתתפים: אלה אמיתי סדובסקי, טלי אשכול, איתן בוגנים, יפתח בלסקי, עופר בסודו, ענת בן שאול, יוסי בן-שושן ומירב הימן, בראסאי, מאי דעאס, קאמי טולויי, קוהי יושייוקי, יובל יאירי, חנה סהר, פאולו סיריו, שירין פאהד

 

רותי הלביץ כהן והסטודיו הוירטואלי

רותי הלביץ כהן יוצרת בעבודתה סביבה של נשף והתחפשות. עבודותיה מאופיינות בדימויים של חלקי גוף, שורשי עצים ודמויות נשיות, בדרך כלל מפורקות. היא עוסקת בציור הנע בין דו-ממד לתלת-ממד ויוצרת מייצבים ציוריים במרחב. המבקרים בתערוכה יוכלו לצפות בתהליכי העבודה בסטודיו הוירטואלי שהיא יצרה במוזאון. 

 

תערוכה קבוצתית ומציצנות באמנות

עם פרסום כתביו של פרויד בראשית המאה העשרים, התקבעה המלה "מציצנות" כהנאה שבצפייה. תערוכה קבוצתית בוחנת את כוחה של האמנות להטריד את מנוחתנו, להכניס את חיינו לאי-שקט קטן (או גדול) ולהכריח אותנו לבחון מחדש את מוסריותנו. אמנים משתתפים: ז'ורז' אונייה, מוריץ דניאל אופנהיים, גייל אלברט האלאבן, ג'ורג' גרוס, מרסל דוּשאן, משה הופמן, גארי וינוגרנד, מרסל ז'אן, אוטאגאווה טויוקוני, אולף לינדה, סוזן מאיזלאס, אוזר ז'. משאן, ארנה סוונסון, פיליפ סטארק, לוקאס סמראס, איסודה קוריוסאי, טוריי קיונאגה

 

 

הדרך לתהילה

התשוקה החדשה, "להיות בעל פנים מזוהות", מניעה מערכות רבות עוצמה: תכניות טלוויזיה, עיתונים, משרדי יחסי ציבור ופרסום. התערוכה מתמקדת בתופעת הסלבריטאיות של ימינו, שבה ההקרבה של חיי הפרט היא אולטימטיבית והכול מגויס כדי לספק את הצמא להכרה, לסיבוב קצר ככל שיהיה בקרוסלת התהילה המסחררת. חלק מהעבודות בתערוכה מדגישות את היותו של הסלפי סוג של מסכה, פרפורמנס עצמי שמהווה חלק בלתי נפרד מטכנולוגיות הייצוג של העידן העכשווי. אמנים משתתפים: אלין אלג'ם, רחל ארז, נטלי בוקצ'ין, קרלה גניס, מרסלו ג'פטי, אליסון ג'קסון, מירי דוידוביץ', קייט דרבין, פיליפ הלסמן, ג'ואל-פיטר ויתקין, וולפגנג טילמנס, ורדי כהנא, נועה כהנא, אוהד מטלון, אורלי מיברג, אוהד מילשטיין, שני נחמיאס, הלמוט ניוטון, סיימון פוג'יווארה, דניאל פלדהקר, אנג'ליקה שר, סינדי שרמן

 

 

מאיה אטון ו"עיניים שלי"

התערוכה מציגה 25 רישומי עיניים ממסוגרים במסגרות בצורות שונות ומתייחסת ל"עין האהוב" – כינוי של מיניאטורות מהמאה השמונה-עשרה, שצוירו בדרך כלל בצבעי מים על שנהב או קלף, עוטרו באבני חן ותיארו עין אחת של בן זוג או אהוב. הן נענדו על הגוף כצמידים, סיכות, תליונים או טבעות מהודרות. אטון פנתה דרך הרשתות החברתיות ל-25 אנשים בישראל ובסין בבקשה לשלוח אליה צילום של עיני האהוב/ים שלהם (בני זוג, ילדים, הורים, חברים), אותם הפכה לרישום עיפרון על נייר. מתוך כל רישומי העיניים אחד מהם הוא של ציפור.