ביקורת חורקת שיניים - קום איל פו בנמל תל אביב

 

מסעדת קום איל פו בנמל תל אביב איכזבה במקום שקשה לפשל. אם בארוחת בוקר נפלה שלהבת מה יגידו שאר המנות

 

ממש לא קום איל פו

גילוי נאות הוא בדרך כלל משפט מחץ אחד ואחריו שלל הסברים. לי יש שלושה גילויים נאותים שתקבלו אותם בהדרגה. הראשון: ביקורת שלילית על מסעדה לא הייתה חלק מהאג'נדה העיתונאית שלי. להיפך, תמיד שמחתי לספר לקוראים או לגולשים על מקומות שגורמים לכם קרקורי בטן. הפעם חרגתי ממנהגי ועוד מעט תדעו גם למה. גילוי נאות שני שמייסדות "קום איל פו" ניצבו אצלי בצד הטוב של המתרס בעיקר בשל עבודתן ומפעלן למען זכויות הנשים. כאן נכנס סיפור קטן לפני הגילוי הנאות השלישי.

 

בחירה של רגע

קבעתי פגישת עבודה בנמל תל אביב בעשר בבוקר ביום חול סגרירי. ההצעות נעו בין יוליה, בריבה, גיליס או קום איל פו (בצרפתית "כמו שצריך"). לא הקדשתי יותר מדי זמן להתלבטות, כוס קפה ומשהו קטן של בוקר במקום שמצהיר על עצמו שהוא בדיוק לפי המצופה, סגרנו על קום איל פו. התייצבתי בשעה היעודה לפגישה.

 

קום איל פו בנמל תל אביב    צילום: רונית סבירסקי

 

שיח מלצרית

תורו של גילוי נאות מספר שלוש מגיע. לא פתחתי את התפריט. המלצרית שאלה מה תרצו והצעתי ארוחת בוקר זוגית. להלן הדיאלוג: יש ארוחת בוקר זוגית רגילה ויש עם קאווה או למברוסקו. בעוד אני פותחת את התפריט לעיין בו קופץ המחיר של 110 שקל לארוחה זוגית רגילה ו-120 שקל עם קאווה (אין לי מושג כמה עולה ליחיד לא הספקתי לראות). המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה שזו צריכה להיות ארוחת הבוקר הטובה ביותר שאכלתי אי פעם. הרי שני צעדים מכאן אצל גיליס מגישים באותו מחיר ארוחה עם קיר רויאל (שמפניה וקסיס) וסלסילת מאפים שנראית כמו משלוח של כיפה אדומה לסבתא.

 

ארוחה אחת - 40 טעויות

אני שואלת את שותפתי לארוחה: תרצי לשתות קאווה? התשובה "לא" מחזירה אותי למלצרית והיא מלמלת בחוסר שביעות רצון: אבל לא תקבלו גם טחינה. קיבלנו את הבשורה המרה בהכנעה וכבר רצינו להמשיך לשוחח. אלא שהמלצרית לא מיצתה את מירמורה מבחירתנו. אולי דג כבוש? לא

אז איך תרצו את החביתות? ביקשנו עם שתי תוספות אבל הדגשנו עם מעט מאוד שמן בבקשה.

איזו שתייה קרה? חברתי לשולחן בקשה תערובת שרובה תפוזים וקצת גזר.

"אתן מקבלות סלט ירקות עם צנון" הייתה ההכרזה האחרונה לסדר היום. צנון על הבוקר? אולי אפשר סלט ירוק פשוט. כן, אבל הוא עם בצל. אז בבקשה בלי בצל.

 

לשבת מול הים    צילום: רונית סבירסקי

 

מבצע להצלת החסה

מגש עם צלוחיות קטנטנות שבדרך כלל משתמשים בהן לרוטב סויה כשמגישים סושי הגיע לשולחן. שני סוגי גבינה, 10 זיתים, ריבה ורוטב פסטו שוחה בשמן. לידם הונחו 4 פרוסות לחם, 2 מחיטה מלאה ו-2 מלחם שאור. השתייה הייתה תערובת של גזר עם קצת תפוזים. אולי החביתות יצליחו להפתיע? עוד לפני שנעצנו בהן את המזלג כבר נטף מהן שמן שאפשר היה להדליק איתו חנוכייה. עכשיו הגיע הסלט. קודם ראינו את הרוטב ומתחתיו הציץ משהו ירוק. שמעתי את החסה צורחת מלמטה הצילו אני טובעת. אפילו במסעדות שאינן מתיימרות להיות סטייליסטיות מגישים היום את הרוטב בצד ונותנים לסועד להחליט לגבי גורלה של החסה האומללה.  

 

בשבילי רק קפה

אם לסכם את מה שאומר המושג "קום איל פו" בצרפתית הרי שמישהו נרדם שם במטבח או ששכחו אותו במקרר. אם יש עוד אנשים שפוקדים את המקום כנראה שמספיק להם לשבת מול הים, על כסאות מעוצבים ולהסתכל על ידוענים ששותים שם רק קפה. הם כנראה ידועים מה שאני לא ידעתי.