טיבט במגמת עלייה

 

בפרק השלישי נפרדים מהבירה "להסה" ויוצאים לארבעה ימים בדרכים צדדיות לגלות את רזי הפסגות של טיבט. היעד הראשון הוא העיירה גנזי Gyangtse כשבדרך חוצים שלושה מעברי הרים שהגבוה מכולם מתנשא ל-5250 מטרים מעל פני הים

 

קרחונים ומקומות קדושים   צילום: רונית סבירסקי

 

5000 מטרים מעל פני הים

המפתח להצלחת המסלול הזה הוא מזג אוויר יפה. בגבהים כאלה כשרכסי ההרים מכוסים עננים או ערפל האפקט הוא אמנם מיסטי אבל הנופים נחבאים בין הערפילים. הדרך מובילה מלהסה לכיוון דרום מערב לאורך 270 קילומטרים בכבישים ראשים אבל במהירות מוגבלת שמאריכה את זמן הנסיעה לשש שעות. נהר להסה מלווה אותנו לאורך הדרך ושרשרת הרים טבולים בעננים נישאים משני עברי הכביש. שדות חיטה שאך נקצרה בגוון צהבהב ועליהם פזורות אלומות יפיפיות שנאספו בצורת פירמידות. בטיבט ישנו סוג חיטה אנדמית שמכונה "באלי" וממנה מכינים את הקמח ללחם, לאטריות, לבירה ולביסקוויטים. היא נחשבת לבריאה ומזינה יותר מסוגי החיטה האחרים.

 

אלומות חיטת "באלי" בשדות    צילום: רונית סבירסקי

 

דוכנים קטנים לצד הדרך מציעים עבודות יד, קערות מתכת טיבטיות ותכשיטים. המקומיים מציעים לתיירים להצטלם עם כלבי הרועים המיוחדים שמגנים על עדרי הצאן מפני זאבים ותנים. כלבי ענק, עתירי פרווה ומפלי עור שהופכים לאטרקציה עבור זרים. בנקודת הגובה 4998 מטרים ישנה נקודת תצפית על אחד האגמים היפים בטיבט "יאמדוק" Yamdruk Lake, אלא שהערפל רובץ על ההרים ואפילו את האבן שמציינת את גובה המעבר רואים בקושי. כשירדנו בכביש לעבר האגם, השמים התבהרו והוא נפרש מלוא תפארתו בגוונים שנעו בין תכלכל לטורקיז כמו נחש מתפתל בין הרכסים הגבוהים. השדות זהרו בירוק בוהק ואור רך האיר את מימי האגם. המראה מצודד כל כך עד שקשה להיפרד ממנו. המצלמות מתעדות ומתעדות אבל חייבים להמשיך.

 

אגם יאמדוק מהיפים בטיבט   צילום: רונית סבירסקי

 

אגם יאמדוק ממשיך ללוות אותנו לאורך קילומטרים רבים כשעל גדותיו פריחה קיצית בגוונים של סגול וצהוב. עדרי בקר וצאן רועים בכרי הדשא הירוקים ומעליהם נישאים רכסי הרים מושלגים. עצירה קלה בשעת צהרים בעיירה Nagarze  וממשיכים למעבר ההרים קרולה בגובה 5250 מטרים מעל פני הים. חולפים על פני הרים שמהם גולשים קרחוני עד עצומים. מגיעים למעבר השלישי סימילה שהוא מאגר מלאכותי עם סכר גדול ומים בגוון ירוק עמוק. גווני ההרים משתנים מסלעים שחורים לאבן גיר צהבהבה חרוצה בנתיבי המים שמפשירים מהשלגים חלקם עם צמחיית אזוב ירקרקה ובעמק זורמים לכל אורך הדרך מים שמשמשים את כפרי החקלאים. 

 

אוהלי נוודים ועדרי יאקים בכרי הדשא   צילום: רונית סבירסקי

 

טיבט מפורסמת באוצרות טבע של מכרות כסף, טורקיז וקורל אבל בעיקר בשטיחים וציורי טאנקה בצבעים מינרלים שיש להם אורך חיים בלתי מוגבל וקערות הנחושת המפורסמות שמשמשות לטיפולים אלטרנטיביים ומדיטציה. לעת ערב מגיעים לעיר גנזי, הרביעית בגודלה בטיבט וממוקמת על צומת דרכי מסחר בין סין, הודו וסיקים. למרות מיקומה הטופוגרפי החשוב היא נראית כמו שסין נראתה לפני מאה שנים. מתצפתים על מבצר גנזי, ממשיכים למנזר סטופה גנזי ומסיימים במנזר פאקהור Palkhur Chide Monastery.

 

Palkhur Chide Monastery   צילום: רונית סבירסקי

  

הארץ הפורייה

היום השני מתחיל בתצפית על העיירה גנזי וממנה ממשיכים בנסיעה של 90 קילומטרים לכיוון העיירה שיגאטסה Shigatse.  הנסיעה אורכת כשעתיים וחצי אם אין תקלות בדרך. משמעות השם "שיגאטסה" הוא "הארץ הפורייה" ואכן זהו אחד האזורים שאדמתם מניבה תוצרת חקלאית משובחת. שיגאטסה היא העיר השנייה בגודלה בטיבט ושוכנת בגובה 3900 מטרים מעל פני הים. היא הפכה לעיר דתית חשובה כאשר הפאנצ'ן לאמה קבע בה את מושבו ובמקום הוקמו מנזרים רבים כשהחשוב ביניהם הוא מנזר "טאשי-לונפו" Tashi Lhunpo. בדרכנו לשיגאטסה עצרנו במנזר Shalu  שנבנה במקור ב-1050, נהרס ברעידת אדמה ב-1329 ושוקם ב-1333. הוא מהווה מרכז למידה והדרכה חשוב ויש בו ציור קיר מרהיבים שמוגדרים כעתיקים ביותר בטיבט.

 

 יוצאים לעבודה בעיירה שיגאטסה    צילום: רונית סבירסקי

 

כתוספת לחוויות המסע עברנו תאונת דרכים קלה כשטנדר עם פועלים חקלאיים נכנס בנו מאחור. הדינמיקה שבין הנהגים והמקומיים שהתקבצו לחזות בהתרחשות היו שיעור טיבטי בפני עצמו. לכל הגורמים היה ברור שלא כדאי לערב את המשטרה כי התהליך ימשך שעות ורישיון הנהיגה יוחרם. הם עמדו והתווכחו במשך שעה עד שסיכמו את התנאים. הנהג הפוגע הפקיד את רישיון הנהיגה ותעודת הזהות שלו בידי הנהג הנפגע והרכב נלקח בסוף היום לתיקונים.

 

ארוחת צהרים באמצע הרחוב   צילום: רונית סבירסקי

 

הצצה לחיים בכפר

בקרנו בחווה חקלאית שמתמחה בגידולי חיטה והכנת קמח צמבה מחיטת באלי, שממנה עושים את אטריות המרק הטיבטיות. טעמנו גרעיני שעועית קלויים, גרעיני באלי קלויים שנראים כמו פופקורן,  חיטה קלויה ותערובת של שלושתם. המפעלון מקבל את האנרגיה הדרושה ממי הנחל הסמוך, שמפעילים את אבני הטחינה ויוצרים מגרעיני החיטה קמח עדין מאוד. נכנסנו לבקר בבית חווה טיפוסי שכולל חצר פנימית גדולה עם חניון לטרקטורים, רפת לפרות, דיר עיזים, משאית אדומה, כלב שמירה ותרנגולות. גדר הבית וחלק מן הקירות הפנימיים בחצר בנויים מלבני בוץ משולבות בצואת יאק מיובשת שמשמשת לחימום בחורף ולבישול בכל עונות השנה.

 

בית חווה טיפוסי   צילום: רונית סבירסקי

 

הקומה הראשונה משמשת כמחסן והקומה השנייה היא מתחם המגורים שכולל פטיו פתוח עם עציצים פורחים, ספות ישיבה, מקום לתליית כביסה ונול אריגה מעץ. בבית מתגוררים בעל הבית ואשתו ההרה, 3 ילדים וזוג הורים מבוגרים. חמשת האחים הבוגרים עזבו את הבית וצעיר הבנים נשאר להמשיך ולסייע להורים בעבודות החווה. הם מתמחים בגידולי חיטת הבאלי, חרדל לשמן בישול ותפוחי אדמה. יש להם חממות לעגבניות, צ׳ילי, מלפפונים, גזר, שום ובצל. חדר ההסבה לקבלת אורחים צבעוני ומאובזר ברהיטי עץ צבועים בלאק אדום וזהב. הבית מתפרש על פני דונם וחצי ובצמוד אליו שטח חקלאי של 7 דונמים. הקירות מצוירים בשלל צבעים, התקרה מעץ צבוע מעוטר באלמנטים טיבטים. הבית כולל חדר תפילה, חדר שינה לכל המשפחה שבמרכזו תנור חימום וכירה לבישול. הנשים טוות את הבגדים מצמר כבשים  או צמר יאק על נול עתיק.

 

חדר אירוח בבית טיבטי     צילום: רונית סבירסקי

 

המלומד הגדול

אתנחתא לארוחת צהרים לפני הביקור במנזר "טאשי-לונפו" במסעדה שהוכתרה כאחת ההצלחות במסענו. Songtsen Tibetan Restaurant ברחוב טאשי לונפו מול הכניסה הצדדית למנזר. בעלת הבית והשפית האנרגטית זוכרת את לקוחותיה ואפילו את המנות שהזמנתם אם תחזרו אליה פעם נוספת במהלך השהייה שלכם בשיגאטסה. היא מחזיקה מטבח מגוון עם מנות טיבטיות מסורתיות לצד מנות הודיות, נפאליות ואפילו מערביות.

 

מספר דקות הליכה מהמסעדה נמצא שער הכניסה המרשים למנזר "טאשי-לונפו" שהוא אחד משש המנזרים החשובים של פלג "הכובעים הצהובים". המנזר נוסד ב-1447 על ידי הדלאי לאמה הראשון ובו החלה שושלת הפאנצ'ן לאמה, שהוא המנהיג השני בחשיבותו בטיבט. את התואר "פאנצ'ן"  שפירושו "מלומד גדול" נתן הדלאי לאמה ה-5 למחנכו הנערץ. כשהוא נפטר הדלאי לאמה הכריז שייוולד מחדש. כל הפאנצ'ן לאמה קבעו את משכנם במנזר טאשי.

 

 מנזר טאשי-לונפו     צילום: רונית סבירסקי

 

זהו המקום שבו ההיסטוריה העצובה של טיבט מקבלת משנה תוקף. בשנת 1950 הסינים בראשות מאו פולשים לטיבט והדלאי לאמה ה-14 מובס. הוא מנהל משא ומתן שמאפשר לטיבטים להמשיך ולנהל את המדינה בעוד סין שולטת בענייני החוץ והביטחון.  אלא שהסינים השתלטו במהלך השנים על שטחים בטיבט, החרימו קרקעות של מנזרים, אילצו את החקלאים לעבוד בשיטת הקומונות שגרמה לרעב והטילו הגבלות על מספר ראשי הבקר של הנוודים. ב-1954 פרץ מרד באזור קאהם. הסינים תקפו וטבחו באוכלוסייה, עשרות אלפים נהרגו ועשרות אלפים הפכו לפליטים.

 

הסינים שאפו לחסל את המורשת התרבותית והדתית של הטיבטים וב-1959 פורץ מרד של בני הקהמפה במהלך חגיגות שהתקיימו בלהסה. הסינים מנסים לדכא את המרידה במשך שלושה ימים ומפגיזים את המקומות הקדושים ביותר לטיבטים, ארמון פוטאלה, מקדש ג'קונג ומנזר סרה. הסינים מורים על הדלאי לאמה להיפגש אתם והמורדים מצליחים להבריח אותו, משפחתו וחלק מאנשי הממשלה להודו. כ-90 אלף טיבטים נהרגו, כ-80 אלף ניסו לחצות את הגבול להודו בעקבות מנהיגם ורבים מהם מתו בדרך. הפאנצ'ן לאמה העשירי הפך למנהיג הבלתי רשמי של הטיבטים. הסינים ממשיכים לרדוף את אלה שמוכרזים כפאנצ'ן לאמה לאחר מותו המסתורי בגיל 50. הצעיר ביותר היה ילד בן 6 שנחטף ב-1995 ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלו.

 

מבנים עם גגות זהב    צילום: רונית סבירסקי

 

מנזר טאשי משתרע על פני שטח גדול וכולל מבנים מרשימים לבנים שגגותיהם מצופים זהב. במרכזו ניצבים 3 מבני סטופה בהם קבורים בודהה שונים. הטיבטים נוהגים להקיף את מתחם הסטופה עם כיוון השעון ומונים את מספר הסיבובים כמספר שנות הלידה שלהם. הזקנים שמים אבן קטנה בכל סיבוב כדי לא להתבלבל בספירה. לבד ממתחם הסטופות המרשים המנזר מושך מבקרים בזכות הבודהה היושב בתנוחת הלוטוס והוא הגדול ביותר בעולם. הוא מתנשא לגובה 26.2 מטרים, עשוי מ-279 קילוגרם זהב ומעוטר בפנינים, יהלומים ואבני חן צבעוניות. האולם בו הוא ממוקם מוקף בציורי קיר מרשימים  בשלל צבעים. במנזר נמצא גם קברו של הפאנצ'ן לאמה העשירי שנבנה ב-1992 והוא עשוי מ-2500 קילוגרם זהב.

 

טיבט - פרק ראשון במסע - רכבת השמים והבירה להסה

טיבט - פרק שני במסע - פסטיבל השוטון ואגם נאמטסו המקודש

טיבט - פרק שלישי במסע - מגיעים ללב המדינה ששוכנת קרוב לשמים

טיבט - פרק רביעי במסע - להגיע אל ההר הגבוה ביותר בעולם