הכרמל בעיצומו של האביב

 

ההר בעל אף האיילה, ההר הירוק כל ימות השנה, ההר הכחול – הכרמל שהסעיר את דמיונם של כובשים, מטיילים ורומנטיקנים ממשיך למשוך אליו מבקרים

 

דרומה לחיפה, מיד אחרי זיכרון יעקב, מתנשא משולש הררי שפסגותיו הן פורדיס, יקנעם וחיפה. המצוק הנישא, הנופל היישר אל הים, הוא "ראש הכרמל", שהמצרים הקדמונים, שבאו הנה, בדרכם ללבנון, כדי לכרות ארזים, כינו אותו "ההר בעל אף האיילה". שם המזכיר לנו שעד המאה ה-19, רעו בכרמל איילים. היחידים ממשפחה זו, שחיו אי פעם בארץ ישראל. יש משהו מרגש בהר הזה, החוסם לשעה קלה את הרצף של מישור החוף. הגובה והרוחות המערביות, שומרים אותו רענן תמיד. כאשר האוהב המקראי מפאר את יופייה של מושא אהבתו, הוא מתפייט מולה: "רֹאשֵׁ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ כַּכַּרְמֶ֔ל" ("שיר השירים", ז', 6).

 

ההר הירוק    צילום: גילי חסקין

 

מכל זווית ההר נראה אחרת: מתון מדליית אל כרמל, תלול יותר מעתלית ומצוק תלול כשמשקיפים עליו מעמק יזרעאל. גם גווניו שונים, מכיוון יגור הוא נראה ירוק לגמרי ולכן זכה לתואר "ההר הירוק כל ימות השנה" על ידי יורם טהר לב. מנהלל הוא נראה כחלחל משהו ולכן מאיר שלו מתפייט על "ההר הכחול". מכל צד הוא נראה מרשים, אפילו מלכותי.

 

חיפוש אחר מקור השם לוקח אותנו גם לעולמות הקולינריה. האם זה סוג של דגן? ("וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל"), אולי כרם אל? פסגות נישאות שימשו מאז ומעולם כמקומות פולחן וקדושתן עברה מדור לדור: "עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (ירמיהו ב', 20). כאשר האמונה השתנתה, הכתובת אליה שוגרו המנחות שונתה, אבל המקום נותר בקדושתו. עד היום, כשאני עומד על הר נישא ומתבונן בנוף, אני פולט בהתפעלות." "יא אללה".

 

כבר בעליה מכיוון החוף אל בית אורן, מגיעים כמעט לארץ אחרת. הצנירים המעוגלים בסלעי הגיר, מערת אצבע, שפרופסור שטקליס המנוח, מצא בה שרידים פרהיסטוריים, המחצבות הביזנטיות והשפע של הירק: אלון מצוי, אלה ארץ ישראלית, אלת המסטיק ומורן החורש. הרהור עגום על השריפה הנוראה ההיא ועל הקורבנות שגבתה ועל האופן בו מצליח היער להשתקם. הרבה יותר מהר מהלבבות השבורים.

 

חורש ים תיכוני ובן חצב יקינטוני    צילום: גילי חסקין

 

כאן עברה התחבורה לחיפה בתקופת המנדט וכאן, מעת לעת, ארבו כנופיות מטירה, לתחבורה העברית. עוברים את כלא דנון. למרגלותינו דרך צרה, המצויה בלבה של שמורת טבע. זו הדרך אשר בה נסעו תושבי יערות כרמל, ששכנו על גבעה מדרום לבית אורן. (כן, לפני שנפתח כאן מלון מרפא בשם זה, גרה שם קבוצת פועלים, שעלתה לקרקע ב-1934).  במרד הערבי הגדול של שנת 1938, הותקפה מכונית שהובילה נוטרים ושתי נשים. הנהג נפצע, הנוטרים השיבו אש ונפלו אחרי קרב ממושך. ההר הזה לא חדל מלגבות קרבנות.

 

המבנה המזדקר, הפאלי של אוניברסיטת חיפה מקומם כל פעם מחדש. מוזר לחשוב שחוסר ההתחשבות הזו בנוף, מקורה ברעיון של האדריכלי הברזילאי המוערך, אוסקר נימאייר. אבל עדיף להתרכז בפנינים שסביבו, כמו האנדרטה לזכר נופלי מערכות ישראל, ממנה נשקפים המורדות המוריקים המשתפלים מערבה, אל הים התיכון. מכאן נראה שגליו נושקים להר והכחול נוגע בירוק. בית בד עתיק מהתקופה הביזנטית ובעיקר הנוף. לנחל כלח, קראו פעם, "העמק הנעלם של הכרמל". כיום הוא נקרא בשם היומרני מעט "שוויצריה הקטנה". הוא לא מזכיר לי את הגיאיות החורצים את המטהורן, אבל יש לו את היופי שלו, עם עצים מרשימים, עליהם מטפסים זלזלת הקנוקנות, טמוס מזרחי, קיסוסית וקיסוס החורש. ובעונה זו של השנה, מכוסים המדרונות בשמיכה מרהיבה של פרחים. כמו שטיח מנוקד בעשרות צבעים.

 

פריחות חורף    צילום: גילי חסקין 

 

באפריל התחיל הזמן הצהוב. הוא מנצח עם החרציות, הסביונים ובעיקר הקידה השעירה, שמדיפה למרחוק ניחוח עז. אבל האדום עדיין נוכח, מנהל קרב מאסף. את מקומם של פרחי החורף תופסים פרחי פשתה רכים למראה, לוטם שעיר, על עליו המקומטים, גדילן וכמובן כליל החורש. את ספקטרום הצבעים משלימים כתמי הלובן הזעירים של נץ החלב והלוטם המרווני שנוכחים בעלים צחורים, מגוהצים להפליא, בוהקים בלובנם.

 

לוטם מרווני   צילום: גילי חסקין

 

סמוך לשם נמצאת חורשת הארבעים (שג'ראת אלארבעין), המציינת את מקום התכנסותם, על פי המסורות המוסלמית והדרוזית, של ארבעים הגיבורים - ארבעון אל אבטאל – מעין ל"ו הצדיקים שלנו, שבזכותם העולם קיים. מסורת זו היא שהגנה על האלונים הענקיים מפני גדיעה. ממערב לחורשת האלונים יש שרידי ביצורים בריטיים מ-1941, שהמיתוס הציוני שצמח כמה שנים מאוחר יותר, ייחס להם תכנית של התבצרות הישוב היהודי בכרמל, נוכח הסכנה הגרמנית, אשר זכתה לכינוי "מצדה של הכרמל".

 

נופים נשקפים מכל עבר. מפרץ חיפה ועמק זבולון הפורה (המילה "זבל" שהוראתה "דשן", משהו משובח, התגלגלה לאשפה, לכינוי גנאי). אנו על קוו פרשת המים העוברת על גב הכרמל ומחלקת אותו לשני חלקים בלתי שווים. עיקר שטחו גולש אל דרום מערב ומדרונותיו גולשים אל חוף הכרמל במתינות לעומת אגפו הצפוני-מזרחי, מראש הכרמל ועד לקרן הכרמל, מהלך עשרים ושניים קילומטרים לערך במתלול רצוף וזקוף, המזדקר לגובה של חמש מאות מטרים מעל מישור הקריות שלרגליו. מנחם מרכוס היה מסביר לנו, בטיולי נוער המושבים על ההעתק שיצר את הכרמל ואנו לא הבנו דבר. אבל מהצוק התרשמנו. אורי דביר סיפר לנו פעם, שנחל נשר נקרא בערבית ואדי א-טבל, היינו, נהר התוף, על שם משק המים שיורד בעוצמה, בערוצו התלול של הנחל, אחרי גשם כבד. 

 

הלאה משם, צפונה, נראה רכס הסולם, הסוגר על מישור עכו מצפון. כאשר הגיע לכאן הנביא מוחמד, כך היטיבו לספר זקני הערבים, אגב שתיית תה מתוק, רבו ההרים הללו על ראשו של מי יניח הנביא את ראשו. הכרמל, ורכס הסולם חבטו זה בזה בחניתותיהם הארוכות ולכן הם נותרו חרוצים ומצולקים עד עצם היום הזה. לא לחינם, כך סיפר לנו החוקר משה ברסלבסקי, מכונה רכס הסולם בערבית, "ההר המבותר".

 

הלאה, מזרחה משם, נראית בקעת יקנעם, עם קריית חרושת, קריית טבעון, שדה יעקב והאסם המפורסם של כפר יהושע. ברקע, בקוו האופק ממש, רואים את התבור וגבעת המורה. בטיולי התנועה היו מספרים לנו, שביום יפה, ניתן לראות מכאן את החרמון. "יום יפה" הוא הגדרה קולעת ליום שהיה לפני שהגעתי. את התצפית חותמים במזרח הגלבוע, והר אמיר.

 

מבט מהכרמל אל בקעת יקנעם    צילום: גילי חסקין

 

דרומה משם, נמצאת קרן כרמל, הנקודה הגבוהה בהר, שמתנשאת לגובה של 546 מטרים מעל פני הים ומכונה בפי תושבי עוספיה "קומבעת אדרוזיה", היינו, "המגבעת הדרוזית". סמוך לה ומעט נמוך ממנה, נמצאת המוחרקה, המזדקרת בתלילות מעל העמק. לפי המסופר בספר מלכים א', י"ח, זה המקום אליו קיבץ המלך אחאב את כל ישראל, "הפֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים", כדי לחזות בהתמודדות על הקרבת הקורבנות, בין ארבע מאות נביאי הבעל וארבע מאות נביאי האשרה, "אֹכְלֵי, שֻׁלְחַן אִיזָבֶל", לבין אליהו הנביא. עד היום מכנים הערבים את ההר "ג'בל מר אליאס", על שמו של נביא הזעם. הצומת למטה נקראת, "צומת התשבי".

 

כאן התגודדו נביאי הבעל ב"חֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים--עַד-שְׁפָךְ-דָּם", ללא הואיל, בעוד אליהו מהתל בהם. כאן שרפה אש ה' את המזבח. האירוע הדרמטי, השאיר את רישומו בשם הערבי של המקום: מוחרקה, נכון יותר "מוחרכה", מלשון "חרך". בחצר המנזר עומד פסל בו נראה אליהו חבוש תרבוש, כשהוא מניף חרב גדולה ומעוקמת. פסל זה שונה בתכלית מהפסל הפשוט שעמד שם בראשית תקופת המנדט. זרועו של הפסל הייתה שבורה.

 

כבר אחר הצהרים, השמש שולחת קרני אור נדיבות וצובעת את הנוף בצבעים עזים, הצהוב מתערבב בירוק.

 

גילי חסקין, מדריך טיולים בארץ ובעולם לאתר