טיול ג'יפים באתיופיה

 

מסע אל עמק האומו ושבטי "ההאמר" מתחיל בבירת אתיופיה, אדיס אבבה. שבוע של טיול ברכבי שטח לאזורים נדחים בין שבטים מבודדים

 

האתיופים זכאים לתואר איילות קלות רגליים. התמונה שנצרבת בתודעת מסע לאתיופיה היא של עם שקם ומתחיל ללכת. הם הולכים בימים ובלילות, בגשם ובשמש, עירומים או רק כשפיסת בד על גופם, בקבוצות או בבודדים. הנשים נושאות משאות, הגברים אוחזים בכידונים, יחפי רגלים צועדים ליעד שרק הם מכירים ויודעים. כשחולפים על פניהם, לעיתים נדירות, רכבי שטח של תיירים סקרנים הם פוצחים בריצה ומדביקים את הרכב בקצב של 20-25 קילומטרים לשעה תוך שיחה ערנית שכרוכה לעיתים במכירת חפצים או בניסיון לקבל ONE BEER, שהוא המטבע המקומי.

 

 

צילום: דובי פרי

 

הפמליה שמלווה את הרכב בריצה בלתי פוסקת, אינה מפיקה מהם אפילו נשימה כבדה אחת והם מסוגלים להמשיך כך לאורך קילומטרים. הם נפרדים לשלום מרכב אחד ופוצחים במרוץ נוסף רק כאשר ברור להם שעסקה טובה לא תצא ממנו. מראה האתיופים שגומאים את המטרים האחרונים לפני קו המטרה באולימפיאדות מתקשר כמעט לכל אחד מהאצנים השבטיים האלה ארוכי הרגליים, דקי הגזרה, שמציגים גוף שחום, חשוף וגרום.

 

המסע אל עמק האומו ושבטי "ההאמר" שמצטיינים בריצות לטווחים ארוכים מתחיל בבירת אתיופיה, אדיס אבבה. שתי טויטות לנד קרוזר נהוגות בנהגים מקומיים, מדריך, טבח, ציוד קמפינג ומטבח שדה מקבלים את המטיילים בשדה התעופה. סגנון טיול שהוא הכלאה בין התרמילאות הקלאסית לטיול של קשישים חסרי מנוח שדחו את הטיול הגדול לגיל שאפשר שוב להתחיל. המשימה הכבדה ביותר לפני היציאה למסע היא השגת מפת דרכים. שעה של חיפושים בנתיבי העיר הפתלתלים מפיקה מפה מצוירת עם צילומי חיות טרף ביחס של אחד לשני מיליון. הנהגים אינם זקוקים למפה הם נוסעים בדיוק כפי שאחיהם הולכים אל הלא נודע.

 

צילום: דובי פרי

 

היום הראשון מבשר שהשבר הסורי אפריקני העניק לאתיופיה את אחד ממשאבי הטבע החשובים בצורת אגמי מים שצבעם משתנה. אגמי Langeno, Awasa, Abaya, Ziway ו- Chamo (לנגנו, זיוואי, אבאיה, וואסה ו- צ'מו) נעים בין צבעי כחול לחום בהתאם לכמות הסחף וגווני האדמה ששטים בזרם המים ושוקעים באגם. אגם קטן נוסף בשם Kocka (קוקה) מושך אליו את הדייגים המקומיים ועופות מים ענקיים מסוג מרבו ומגלן שפוסעים אחרי הדייגים ומחפשים שרידי דגים בשטח. הפארק הלאומי Neshisar (נשיסר) חולש על שניים מתוך האגמים האלה ומיד בכניסה מקדמת את הבאים להקת בבונים.

 

הנסיעה אל עבר אגם אבאיה עוברת בתוך סבך צפוף שנעשה סבוך וחשוך והדרך הופכת בוצית ככל שמתקדמים. השביל מטפס עד למישור הסוואנה שחולש על הפארק, בין מאות זברות ואנטילופות שמתייחסות למטיילים בשוויון נפש. השטח הפתוח מציע תצפית מרשימה על האגמים שאחד חום והשני כחול. משם ממשיכים ל-Arba Minch (ארבה-מינץ), שהיא בירת החבל הדרומי ואחריו בשייט באגם Chamo (צ'מו) לכיוון "שוק התנינים". לא מדובר בשוק מכירות אלא בשטח מצומצם על שפת האגם שבו רובצים זה לצד זה עשרות קרוקודילים המשתזפים בנחת בשמש האפריקנית ולצדם עומדות בשאננות להקות שקנאים שמחכות לדג שמן. בכל רגע מגיעות להקות נוספות שנוחתות במשק כנפיים רעשני אל האגם. לנים בגסט האוס "ארבה-מינץ" שמזכיר את אכסניות הנוער ממחוזותינו.

 

צילום: דובי פרי

 

היום השני מוקדש לדרום אתיופיה היא ארץ השבטים. הדרכים הלא סלולות מתפתלות בין כפרים קטנטנים עם חושות בודדות. אלו הן בקתות קש עגולות מטויחות בבוץ בעלות גג בצורת חרוט שהבנוי מעצי וצמחי הסוואנה. הדרך מטפסת לגובה 2000 מטרים מעל פני הים ומראה הנוף משתנה לשטח מישורי תחום ברכסי הרים שמקורם בשבר הסורי אפריקני. עדרי בקר נודדים בין שטחי המרעה הירוקים וחוסמים מדי פעם את הכביש. הרכבים חולפים על פני מטעי בננות, תירס, כוסמת וטפף, שממנו מכינים את המאכל הלאומי הפנקייק אינג'רה. במרכז שטח חקלאי על במה מוגבהת מקפצות שתי ילדות צעירות כשבידיהן קלע אבנים עשוי חבלים הן צולפות בדייקנות אל עבר הציפורים שמנקרות את קלחי התירס או מיידות אבנים בחזירים הבאים לנגוס בשורשים.

 

ככל שמתקרבים אל העיירה Konso (קונסו), השביל הופך משובש יותר. מרכז הדופק של העיירה הוא השוק המקומי שנפתח לקראת הצהרים. לגבי המקומיים שעת הפתיחה היא 07:00 בצהרים כיוון שהם מתייחסים לשעת הזריחה כפי שאנחנו מתייחסים לחצות הלילה. בשעה שבה השוק נפתח גודשים אותו המוני כפריים, רובם משבט הקונסו, כשהם לבושים בבגדים שבטיים זהים. הנשים עוטות חצאיות בגוון שמנת נושאות רקמה צבעונית בשוליהן ואילו הגברים לובשים מכנס קצר בגוון בהיר. אוהבי הבירה יכולים להתנסות בשוק בבירות המקומיות האחת בשם מאבוטה עשויה מתירס וחיטה ללא אלכוהול והשנייה צ'אקה מכילה אלכוהול.

 

המסלול ממשיך אל העיירה Turmi (טורמי) בירת מחוז שבטי ההאמר. הדרך המפותלת משתפלת אל גובה של 500 מטרים מעל פני הים ומגיעה אל עמק רחב תחום בשרשרת הרי ה"האמר" ממערב. בני השבט ה"האמר" הססגוניים שמחים לקבל אורחים. נערות ונשים חשופות חזה עטופות באזור החלציים במעטה עשוי מעור איילות זהה לכל בנות השבט. שערן מעוצב ברסטות הצבועות בחמר חום אדום ורביד בצורת חישוק כרוך על צווארן. הגברים עוטים על גופם גלימה צבעונית הקשורה לצוואר או למותניים בידם כידון וכסא קטן שמשמש למנוחה בישיבה או ככרית ללינה. הילדים מגולחים בחזית הקרקפת ואילו המבוגרים מתהדרים בצמות קטנות ודקיקות.

 

חוויה מרגשת מצפה למטיילים שדרכם תצטלב בטקס בגרות באחד הכפרים. קולות החגיגה, השירה והתיפוף נשמעים למרחוק. ברחבה המרכזית של הכפר ניצבים במעגל גברים בבגדים מסורתיים, גלימות ארוכות ומחרוזות על הצוואר. המנגינה המונוטונית והקצבית מניעה את אברי הגוף ומלווה במחיאות כפיים קצביות. הרגליים מקפצות ומנתרות לגובה רב והשרשראות והמחרוזות שעל הצוואר משקשקות כתזמורת ליווי. הנערות הן אלו שמזמינות את הגברים הביישנים לרקוד. הנשים המבוגרות עומדות בסמוך ומכינות מטעמים ואינג'רה מטפף וחיטה טחונה ועדשים. הלינה במאהל בינות לחורש הטבעי מחברת את המטיילים לטבע המקומי. מתקלחים, מבשלים ושותים ממשאבת מים ידנית, מוקפים בשומרים משבט ההאמר ומאזינים בחשיכה לקירור הקרפדות, וניסור הצרצרים. בבוקר משכימים לרחש זרימת המים בנחל, ציוץ הציפורים וצהלות הקופים.

 

צילום: דובי פרי

 

ביום השלישי יוצאים הרכבים לכיוון דרום מערב מ- Jinka (ג'ינקה) לעבר פארק Mago (מאגו), שבאזורו חיים בני שבט ה"מורסי". הדרך בעלת עבירות קשה, בוצית מאד וחוצה נחלים ונהרות זורמים עד לגובה החלונות. מהירות הנסיעה מגיעה ל-20 קמ"ש תוך עליות ומורדות תלולים מגובה של 1700 מטרים עד ל-500 באזור עמק ה"אומו". לאחר שעתיים של נהיגה הררית ומפותלת עוברים את הרכס הדרומי ועמק ה"אומו" הדרומי נפרש במלוא הדרו. בשמורת הטבע מאגו חולפים על פני עופות מים וטרף, נשרים וטוקנים. הנסיעה בעמק מתפתלת בלב צמחיית סוואנה סבוכה השורצת בנחילי זבובי ה-צה צה שמחייבים סגירת חלונות בג'יפים הבלתי ממוזגים. נכנסים למבואות כפר Eloie (אלוי) ובני שבט ה"מורסי" יוצאים לקדם את פני האורחים.

 

השבט מונה כ-5000 אנשים וממוקם בתחום פארק מאגו. הגברים עירומים כביום היוולדם חמושים בקלצ'ניקובים חלודים, שרידי מלחמות העבר, ומהווים סמל לסטאטוס חברתי. סימן ההיכר של נשות השבט הינה קערת חמר התקועה בשפתן התחתונה. האגדות השבטיות מספרות שבנות השבט הידועות ביופיין, היוו מטרה לחטיפות בתקופת העבדות במאה ה-16 לצורכי נישואין ובגידות, וראשי השבט החליטו שצריך לעמעם את מראן באמצעות קערות החרס. למרות זאת ממשיכות בנות השבט להתקשט בבגדים צבעוניים בקישוטים ובצבעי גוף. הן חובשות כובעים עשויים מקלחי תירס יבשים, תוקעות בשערן פיסות מתכת ומקשטות את אוזניהן בעגילי חמר. על הידיים הן עונדות עשרות טבעות וחישוקים מפליז וברונזה וטבעות ידיים בצורת לב. המאכל המקומי הוא Beyenetu (ביאנטו) ומוגש בקערה בקוטר של חצי מטר. הם שמים פנקייק גדול המכונה Enjeraועליו מניחים תבשילים של שעועית, עדשים, או ירקות בדרגת חריפות גבוהה. הגברים נוהגים לשתות מדי פעם דם פרה מהול בחלב להגברת הגבריות.

 

משבט המורסי ממשיכים אל העיירה Yabello (יאבלו) וממנה לכפר Areribugna (ארריבוג'נה), שבו גרים בני שבט ה- Borona(בורונה). התלבושת הנפוצה בין הגברים עשויה מיוטה. הם מתגוררים בחושות שנבנו מחומרים טבעיים הגדלים בשדות. שיטת בניית הבית בסגנון "וילות" היא נדירה במדינות העולם השלישי. הם מקימים מבנה מרכזי ואליו מחברים חושות קטנות. השבט מתקיים מגידולי בקר ומפיק מהם מוצרי חלב ובשרים.

 

צילום: דובי פרי

 

היום הרביעי מזמן לרכבים דרך סלולה ומישורית בתוואי שבין Yabello (יאבלו) ל- Wassa(וואסה). בהמשך המסלול מתחילים לטפס לכיוון רכס שגובהו 2000 מטרים מעל פני הים. חולפים על פני מטעי קפה, בננות ועצי בננה זכריים שאינם מניבים פרי. גזעם משמש ליצירת עיסת בצק שממנה מכינים את הפיתות המקומיות. המסלול עובר דרך חוות קפה בה נאספים הפולים, עוברים תהליך ייבוש והתססה ונארזים למשלוח. בסיור המודרך שעורך בעל המפעל הוא מסביר כי זן הקפה הגדל באזור הינו זן ערבי השני בחשיבותו בעולם אחרי הקפה הקולמביאני. הלילה עובר במלון בעיר Wassa על שפת האגם במלון פשוט, די מוזנח אבל מצויד בכילות נגד יתושים.

 

היום החמישי מתחיל בצד השני של האגם בו מתקיים מדי יום שוק דייגים תוסס. השוק מחולק לקבוצות עבודה המטפלות בדגים מרגע הגעת הסירות מהדייג עד לשליחתם למסעדות או לשווקים. קבוצה אחת מסווגת את הדגה, השנייה מנקה ומפלטת את הדגים והילדים עוזרים למבוגרים בהסרת העור. ישנם שעושים זאת בעזרת השיניים והאחרים בסכינים. קבוצה נוספת מתמחה בתיקון הרשתות. הריטואל שאליו התרגלו הילדים הוא להציע לתיירים המעטים שאריות דגים כדי שיאכילו את השקנאים וציפורי המים שמגיעים לאגם. העופות, שהבינו שיש ארוחות חינם גודשות את המקום, מתקרבות במרחק נגיעה מהתיירים והופכות לאטרקציה שמצטלמת היטב. כ- 50 קילומטרים צפונית לוואסה מתגלים האגמים Shala Abijata lakes . סביב אגם Shala (שאלא) פזורים מעינות חמים וחומר לבן צהבהב, שמקורו בגופרית, צובע את שולי הזרימה. המקומיים משתמשים בנביעות לרחצה, כביסה ובישול תירס.

 

צילום: דובי פרי

 

המסלול ממשיך לאגם הצפוני Abijata (אבייג'אטה), שאליו מתרכזים אלפי פלמינגו ורודים, עגורים אפורים ולבנים וברווזים מגעגעים. המראה שמתגלה ממרחק הוא של אגם זרוע באלפי נקודות בצבעים שונים. הנהגים עוצרים כ- 5 קילומטרים לפני קו המים באזור מישורי וצחיח והמטיילים יורדים באופן טבעי כדי להתקרב אל הציפורים. כאן מתחיל סיפור מתח בסגנון היצ'קוקי. העובדה שאין טביעות רגליים על פני השטח ואפילו הפרות אינן מתקרבות לאזור לא מדליקה את הנורה האדומה הנדרשת במצבים כאלה. תשומת הלב ממוקדת בציפורים עד שהאדמה מתחילה לרעוד מתחת לפסיעות הרגליים והגוף מתחיל לשקוע. שכבת האדמה שהתקשתה על פני המים דקיקה ביותר וכל צעד נוסף מסכן את המטיילים בצניחה חופשית אל מימי האגם. הצעירים המקומיים שמכירים את התסריט ממתינים בצד לרגע הקריטי. תיירים שאינם מלווים במדריכים מקומיים מוכנים לשלם כל סכום רק שיחלצו אותם כאן ועכשיו מן הבוץ. המקומיים מצליחים ללכת על המשטח השברירי הזה ללא מאמץ בזכות משקל הנוצה שלהם. ההליכה על המים מסיימת את היום האחרון ולמחרת חוזרים לאדיס אבבה.

 

כמה עובדות על חיי שבט ה"האמר"

השבט מונה 65000 איש ונחשב כשבט הפרימיטיבי הגדול ביותר.

הנוער רשאי לעשות אהבה לפני הנישואין אבל אסור לו להביא ילדים.

ילד מחוץ לנישואין מנודה וגם ילד ששיניו נשברו נחשב לחסר תועלת.

נער כשיר לנישואין כאשר ניתנת לו הזכות לאחוז במוט רועים.

בטקס הבגרות מסדרים שורה של פרות והגבר הצעיר אמור לקפוץ על גבן שלוש פעמים כשהוא ערום מבלי ליפול. אם נפל אינו כשיר לנישואין.

נערה מצהירה אמונים ואהבה לארוסה על ידי כך שהיא מבקשת להלקות אותה במקל במבוק.

האישה מגישה לגבר את הקפה שלו כשהיא כורעת על ברכיה.

הנשיקה המקומית עם אורחים היא התנגשות נגדית באזור הכתפיים.

לאישה אסור לבגוד הבעל רשאי לשאת מספר נשים.

קרב על אישה בין שני גברים מתנהל לאחר שתיית כוס חלב מהולה בדם פרה.

אגרת ההזמנה לחתונה נשלחת בצורת חבל הקשור במספר קשרים. כל קשר מסמל יום עד מועד החתונה. כשנותרים שלושה קשרים יוצאים אנשי השבט לאירוע וכולם מגיעים בזמן.

 

צילום: דובי פרי

 

אתיופיה - כרטיס ביקור

המדינה היחידה באפריקה שלא הייתה מעולם מושבה קולוניאלית.

מתגוררים בה למעלה מ-55 מיליון תושבים.

השפות המדוברות הן אמהרית, טיגריניה, אורומיניה, גואראגיניה, סומלית, ערבית, אנגלית.

היא מתפרשת על פני שטח של 1,127,000 קמ"ר. 
באתיופיה נפוצים יותר מ-20 מיני עופות.

אזור ריפט ואלי, עמק הבקע החוצה אותה, נחשב לערש האנושות. ב-1974 נמצאו בו השרידים הקדומים ביותר של האדם הקדמון ההולך על שניים. "לוסי" הייתה הראשונה וגילה נאמד ב-3.5 מיליון שנים. אחריה התגלו שרידים נוספים בני 4.4 מיליון שנים.

ישראלים זקוקים לוויזה כדי להיכנס לאתיופיה.
הסכנות הן ממי שתייה מזוהמים, איידס, מלריה, טפילים ומוקשים. 
המטבע נקרא ביר 
מזג האוויר באתיופיה נוח כמעט בכל עונות השנה. הטמפרטורה הממוצעת באדיס אבבה היא 20 מעלות.

גשם כבד יורד בחודשים יוני ויולי.

אוכל אירופאי תמצאו רק באדיס אבבה.

מרבית מלונות הדרכים הם של 2 כוכבים וברמה נמוכה. בחלק מן האתרים ישנים באוהלים.

למטיילים ששוכרים רכבי שטח רצוי לשכור רכב לווי לאחסון ציוד ובמקרה של חילוץ. לדרוש מדריך מקצועי דובר אנגלית.

כשמצלמים את המקומיים משלמים טיפ בערך של ביר אחד.