צלם: רונית סבירסקי
הפרק השלישי במסע לווייטנאם וקמבודיה - מהלם הקטנועים של סייגון אל הפסטורליה של המקונג
צלם: רונית סבירסקי
מכינות סוכריות קוקוס
צלם: רונית סבירסקי
שטים בקאנו בין החוות החקלאיות
צלם: רונית סבירסקי
שריפת הלבנים
צלם: רונית סבירסקי
כך מגלגלים את פיסות הדג בדפי אורז
צלם: רונית סבירסקי
הכיכר והשדרה בתצפית מהארמון בסייגון

סייגון והמקונג

מאת: רונית סבירסקי

 

החיבור בין קמבודיה לווייטנאם אינו רק גיאוגרפי אלא גם היסטורי. סייגון Saigon הייתה חלק מהאימפריה הקמרית, אזור ביצות וכפר דייגים בשם פריי נוקור. הווייטנאמים הגיעו מאוחר יותר ודחקו את הקמבודים דרומה. ב-1859 היא נכבשה על ידי הצרפתים שהותירו בה טביעות אדריכליות מרשימות. ב-1946 היא הוכרזה כבירת דרום וייטנאם ונאלצה לוותר על התואר כשנכבשה על ידי צפון וייטנאם והפכה להו צ'י מין סיטי. המקומיים מעדיפים את השם הקודם ואנחנו זורמים איתם.

 

נהר סייגון מחלון המלון    צילום: רונית סבירסקי

 

הכל כלול

שעה טיסה מסיאם ריפ ונחיתה רכה בשדה התעופה הבינלאומי החדיש והמרשים של סייגון. עד שסיימנו את תהליך אישור הוויזה שהוא בלתי נמנע בווייטנאם, חיכו לנו בסבלנות מדריכה ונהג שצוותו לנו מטעם משרד הנסיעות Travel Vietnam. הם אלה שהיו אחראים על הכנת המסע עבורנו מקמבודיה עד סיומו בהאנוי. את בעל החברה Tan הכרנו כשהיה מדריך צעיר במסע הקודם ב-2001 והפך במשך השנים לבעליה של אחת מסוכנויות התיירות הגדולות בווייטנאם. החברה דאגה להזמנת המלונות, הרכבים, טיסות הפנים, המדריכים והנהגים. התוכנית כללה שלוש טיסות פנים שאיפשרו לנו לחוות כמה שיותר אטרקציות מדרום לצפון.

 

כשתיפרדו משדה התעופה ותעמדו מול המקומיים תגלו עם שלא מפסיק לחייך. החיים שלהם אינם פשוטים ועברו עליהם תקופות קשות מאוד אבל הם עם בלתי עציב. חצי שעה מהשדה ואנחנו בלב העיר. המלון שלנו ממוקם במגדל מרשים מעל לנהר סייגון Saigon River ומהקומה ה-25 שלטנו על תנועת הספינות והמכליות שנעו בנהר וצפינו בנוף ניו יורקי של רבי קומות.

 

50 מיליון קטנועים לא טועים

המפגש עם הדופק האמיתי של העיר התרחש בכבישים. הודעתי מראש למדריכה שהיא מחזיקה לי את היד בחציית הכביש ואני עוצמת עיניים. בסייגון חיים 10 מיליון תושבים ולכל משפחה יש לפחות שני קטנועים שחונים אצלם בסלון הבית. הנהגים עוטים על פניהם מסכות נגד זיהום האוויר וכהגנה מהשמש. אלה מסכות בד בשלל צבעים שהופכות את סצינת הכבישים למחזה תיאטרלי. לא שיערנו כמה מהר מתרגלים לכאוס שבו מיליוני קטנועים מתמרנים בתוך העיר והרמזורים הבודדים הם ליופי בלבד. למדנו לרדת לכביש כשידנו מונפת למעלה במעין הנחייה לקטנועים לתמרן סביבנו. בשלב מסוים אפילו התחלנו ליהנות מהטירוף.

 הסדר שבטירוף    צילום: רונית סבירסקי

 

הפרידה והאיחוד

האתר הראשון שיצאנו לבקר בו היה ארמון הנשיאות Reunification Palace שמסמל את האיחוד בין צפון ודרום וייטנאם. סיפורו של המבנה משקף את התמורות השלטוניות והמדיניות שעברו על דרום וייטנאם במאה ה-20. הוא נבנה על ידי אדריכל צרפתי בשנות ה-60 עבור הנשיא שלא התגורר בו אפילו יום אחד. המבנה הופצץ על ידי חיל האוויר הצרפתי ורק ב-62 הוא שופץ על ידי נשיא חדש שהפך אותו למשכנו במשך 10 שנים. מחליפו הספיק לגור בארמון שבוע והתפטר וזה שאחריו הספיק לגור בו יומיים כשצבא צפון וייטנאם כבש את העיר והכריע את נושא איחוד הדרום עם הצפון תחת משטר אחד.

 

ארמון הנשיאות בסייגון    צילום: רונית סבירסקי

 

המבנה מודרני אירופאי עם שילוב של אלמנטים קישוטיים של  דרקונים וענפי במבוק. הוא כולל חדרי אירוח פורמליים של דיפלומטים זרים או אנשי שלטון מקומיים, חדרי ישיבות, חדר העבודה הפרטי של הנשיא. באגף המגורים האישי של הנשיא, פטיו עם עצי בונזאיי מטופחים וסביבו חדרי מגורים וחדר אוכל מרשים. חדר המלחמה מתקופת מלחמת וייטנאם נותר כשעל קירותיו המפות הצבאיות המקוריות שכוללות את תוואי שביל הו צ'י מין, נתיב הברחת הנשק והאספקה מהצפון עבור הווייטקונג. שתי קומות מרתף שימשו את המנהיגים בעת ההפצצות ומציגות מכשירי קשר ענקיים שנראים כמו מוזאון לטכנולוגיה שנעלמה מהעולם.

 

מוזיאון עצוב

היעד הבא היה מוזאון המלחמה War Remnants Museum שמותיר את המבקרים עצובים עם הרבה תהיות לגבי העולם בו אנחנו חיים. שלוש קומות שמתעדות את מלחמת וייטנאם בתקופה שבה וייטנאם נחלקה לשתי מדינות. הצפון נשלט על ידי הקומוניסטים שנתמכו בסין ורוסיה והדרום שהיה תחת שלטון צרפתי ולאחריו האמריקאים ומלחמת וייטנאם שבה נהרגו כ-3 מיליון אזרחים. הצילומים הקשים שהופיעו בעיתונים בכל העולם מרוכזים במקום אחד. התוצאות של שימוש בחומרים כימיים להשמדת העצים לאורך נתיב ההברחות גרמו לנכויות קשות בילדים ופגמים גנטיים שממשיכים גם בדורות הבאים.  תצוגה של נשק, מוקשים, רימונים ופצצות ובחצר החיצונית ניצבים טנקים, תותחים ומרגמות.

 

מוזאון המלחמה    צילום: רונית סבירסקי

 

פריז הקטנה

כדי לחזור לחיי היומיום ולהתאוששות הכלכלית של וייטנאם המאוחדת המשכנו אל השוק הפתוח שמציע דוכנים ססגוניים של מזון, נעליים, בגדים, צעצועים ואביזרים בשפע שקשה לעכל. ישנו שוק של חיקויים ושוק של מותגים בינלאומיים שהמחירים שלו גבוהים יותר. משלמים בדולרים ומקבלים עודף בדולרים אלא אם מדובר בעודף מדולר אחד. בשעת אחר הצהרים המאוחרת יפה לטייל ברחובות. בקרנו בשני מבנים שנראו כאילו נלקחו מהשאנז אליזה בפריז. מבנה הדואר שפעיל עד היום, צבוע בגוון הצהוב העז שמאפיין את המבנים הקולוניאליים שהצרפתים הותירו אחריהם. רצפה מצוירת תקרה קמורה, תאי טלפון אדומים שרואים היום רק בסרטים. מולו ניצב מבנה קתדרלת נוטרדאם שהיא העתק זהה לזו שבפריז. חלפנו על פני השדרה המרכזית שהיא מדרחוב עטוף בפרחים וצמחייה והמקומיים נוהגים להתכנס בו בערב לבלות ולהאזין למוזיקה.

 

בית הדואר הצרפתי   צילום: רונית סבירסקי

 

כשהחשיכה ירדה על סייגון היא החלה לקבל תווי פנים מערביים. גורדי השחקים המוארים, שלטי ניאון צבעוניים ומיליוני קטנועים שעל גבם רוכבות משפחות שלמות שיוצאות לאכול ולבלות. הדירות בווייטנאם קטנטנות והתושבים מבלים את רוב זמנם בעבודה ובערב יוצאים לאכול במסעדות הרחוב שגודשות את העיר. הבילוי שלנו היה מהסוג הרומנטי יותר. הנהג הגיע אל מזח על שפת נהר סייגון שבו עגנה ספינת עץ עתיקה. הספינה הוסבה למסעדה ששטה שעתיים לאורך הנהר ובו בזמן מוגשת לאורחים ארוחת ערב לצלילי מופע פולקלור מקומי. נחמד לאלה שאוהבים את הז'אנר.

 

החיים על הדלתא

הבוקר השני הוקדש לסל המזון הגדול ביותר של וייטנאם בדלתא של נהר המקונג. האזור שבו מגדלים 70% מגידולי החקלאות של המדינה, פירות, ירקות ודגים.  אורכו של נהר המקונג הוא 4350 קילומטרים, מקורו בטיבט והוא חוצה את סין, מיאנמר, לאוס, תאילנד, קמבודיה ודרום וייטנאם. הוא סוחף איתו אדמה פורייה בשעות הגאות ומשקיע אותה בדלתא. תנאי מזג האוויר וטיב האדמה מאפשרים לחקלאים להניב 3 מחזורי יבול בשנה. 

 

סירה עמוסה באגוזי קוקוס    צילום: רונית סבירסקי

 

הנסיעה מסייגון אל הדלתא אורכת כשעתיים ועוברת בכבישים ראשיים נוחים כשלצד הדרך חוות חקלאיות, שדות אורז ומטעים. בסמוך לחוות ניתן לראות מצבות צבעוניות של בני המשפחה שנקברים בסמוך לבית כדי לשמור ולהגן על דייריו. בעלי היכולות בונים מבנים מרשימים מאבן, האחרים קוברים בקופסאות כחולות, ירוקות או אדומות. המצבה ניצבת לגובה על מנת למנוע מאנשים לצעוד "מעל המת". שדות האורז מוצפים במים שמגיעים ממי גשמים ומתעלות שמתפצלות מיובלי המקונג. רק באזור הדלתא יש לנהר הזה 9 יובלים. בכל מספר דקות חוצים גשר מעל אפיק מים.

 

בתי דייגים על המים    צילום: רונית סבירסקי

 

אנחנו מגיעים לאזור Ben Tre וממנו עולים על סירת עץ שנראית כמו סירת דיג קלאסית במעגן  Hung Vuong ויוצאים לשיט על שלוחה של נהר המקונג כדי לחוות את חיי הכפריים והחקלאים באזור. בתי דייגים עומדים על כלונסאות בתוך המים, חלק מהדייגים גרים בסירות שמשמשות אותן לעבודה. מטעים עצומים של עצי קוקוס נטועים לאורך הדרך. סירות עץ שבחזיתן מצויר זוג עיניים צבעוניות משייטות כשעל סיפונן ערימות ענקיות של קליפות אגוזי קוקוס או ענפי קוקוס עד שכמעט לא רואים את הספינה.

 

קוקוס בכל הצורות

הסירה שלנו מנווטת אל תוך יובלים קטנים בין סבך עצי קוקוס, סירות דיג קטנות נושאות מלכודות רשת שטות לצדנו. אנחנו חולפים על פני מפעלי תעשייה קטנים שעוסקים בעיבודי חומרי גלם המצויים באזור ופוגשים סירות שמעלות בוץ מתחתית הנהר למטרות בנייה. עגינה ראשונה מעלה אותנו לגדת הנהר שבה הוקם מפעל ליצור לבנים לבנייה. לבני שמוט אדומות שנחשבות היום להיט בבנייה מודרנית הם חלק מהתעשייה המסורתית בווייטנאם. הבוץ נלקח משדות האורז וכל התהליך מבוצע בצורה ידנית. בשטח מפוזרים תנורי שריפה ענקיים שנראים כמו איגלו ומכילים אלפי לבנים שנשרפות במשך שלושה שבועות ועד שהן מתקררות לוקח עוד מספר שבועות.

 

מפעל ליצור לבנים   צילום: רונית סבירסקי

 

במפעל ביתי אחר מנצלים כל חלק מפרי הקוקוס לייצור מוצרים שונים. הסיבים משמשים להכנת חוטים, החלק הלבן להכנת חלב לבישול, שמן ולתעשיית הקוסמטיקה. הקליפה הרכה הופכת בתהליך שריפה לפחם שמשמש לתעשיית טיהור מים. אפילו הפירורים הקטנים שנושרים בתהליך הפירוק משמשים לדישון. בנות המשפחה מבשלות את מה שנותר מסחיטת החלק הבשרני הלבן של הקוקוס, יוצרות ממנו ג'לי, מוסיפות בוטנים או אגוזים ויוצרות סוכריות קוקוס. הן מכינות גם ג'ינג'ר מסוכר, עוגיות אורז ובננות מיובשות. אפשר לראות אותן במהלך העבודה אורזות כל סוכרייה בנייר שקוף ומכניסות לשקיות שמוצעות למכירה.

 

הכנת מחצלות שינה   צילום: רונית סבירסקי

 

חווה ביתית אחרת שהיא מפעל קטן לייצור מחצלות פתוחה למבקרים. כל בני המשפחה עוסקים בהכנת מחצלות בגדלים שונים. הווייטנאים נוהגים לישון על מחצלות כי גם בלילה חם מאוד. בחווה הקטנה הזו מתגוררים הסבים, ההורים והילדים וכולם לוקחים חלק בטיפול בגינה ובהכנת המחצלות. כחלק מהביקור כיבדו אותנו בפירות טרופיים ושם למדנו לאכול פרי עם מלח צ'ילי והתוודענו לפרי החלב הטעים להפליא. הדרך חזרה לסירת העץ שלנו עברה ביובלון שבו שטנו בקאנו עם שייטת וייטנאמית יפה ומשם עד למעגן ממנו הגענו. המשכנו בנסיעה ברכב אל Tien Giang לביקור באחת הפגודות המרשימות בווייטנאם Vinh Trang Pagoda שנוסדה ב-1709 והייתה במקור כולה מעץ. היא עברה תהליכי שימור והמבנה היפהפה שלה זוהר בצבעי זהב על רקע בריכות מים, צמחייה מטופחת ובמרכזה שני פסלי בודהה לבנים בגודל עצום.

 

 הבודהה העצום Vinh Trang Pagoda  צילום: רונית סבירסקי

 

הדג הבלתי נשכח

ארוחת הצהרים הייתה אחת הטובות שאכלנו בווייטנאם וזכינו לטעום בה את המנות האופייניות לדלתא של המקונג בכיכובן של שתי מנות דגל. האחת מרק אטריות האורז הרחבות. במקונג להבדיל משאר אזור וייטנאם משתמשים דווקא באטריות יבשות ולא טריות. הם מבשלים במרק צנון, גזר ומלון ירוק. המנה העיקרית הבלתי נשכחת מבוססת על דג נהר בשם Elephant fish שמכינים אותו בטיגון עמוק ומציבים על צלחת כשהוא עומד על מקלות.

 

 

 

על צלחת גדולה מניחים עלי חסה מסוגים וצבעים שונים, פלחי אננס ואטריות אורז. כל סועד מקבל דפי אורז מוכנים לאכילה הוא מניח עליהם פיסות מהדג ואת שאר המרכיבים שנמצאים על הצלחת מגלגל וטובל ברוטב דגים מיוחד. הארוחה הזו מתרחשת במסעדה ענקית שממוקמת בגן טרופי יפהפה ומהווה סיום נפלא לביקור בדלתא ובסייגון. הפרק הרביעי: העיר דה נאנג ויומיים קסומים בעיירה הויאן. 

 

הפרק הראשון - אחד מ-7 פלאי עולם בקמבודיה - מקדשי אנגקור ואט והמתחם המלכותי אנגקור ת'ום

הפרק השני - ארץ הקמר רוז', יערות גשם, מפל אדיר ומקדש הנשים הוורוד

הפרק השלישי - סייגון והדלתא של המקונג

הפרק הרביעי - הויאן ודה נאנג 

הפרק החמישי - העיר האסורה הואה ומערות הנטיפים במרכז וייטנאם