צלם: רונית סבירסקי
הפרק הרביעי במסע לטיבט מגיע להר הגבוה ביותר בעולם ביום של ראות נדירה
צלם: רונית סבירסקי
נשים שנשואות לחמישה גברים
צלם: רונית סבירסקי
קוטף החיטה
צלם: רונית סבירסקי
הצצה לחצרות הבתים
צלם: רונית סבירסקי
לשבור את שיא הגובה
צלם: רונית סבירסקי
גברים עם צמות ותכשיטים

להגיע אל האוורסט

מאת: רונית סבירסקי

 

הפרק הרביעי במסע לטיבט מוגדר כשיא במלוא מובן המילה במטרה להגיע אל הר האוורסט הגבוה ביותר בעולם. אבל כמו בכל עלייה ישנן מורדות ותקלות שרק העצימו את החוויה

 

חקלאים טיבטים      צילום: רונית סבירסקי

 

בוקר יפהפה עם שמים כחולים קדם את פנינו ביום שבו עזבנו את העיירה שיגאטסה (Shigatse) בדרכנו אל העיירה שאגאר Shagare שמכונה גם טינגרי החדשה New Tingri . היא מפורסמת כמקום שממנו יוצאים מטפסי האוורסט לכבוש את אחד האתגרים המרתקים ביותר בעולם בניסיון להגיע לפסגתו מצדו הצפוני בגובה 8850 מטרים. היעדים שלנו היו המנזר הגבוה ביותר בעולם ומחנה המטפסים הממוקמים למרגלות האוורסט.

 

חוגגים בדרכים 

הדרך עוברת בין שרשרת רכסי הרים גבוהים סחופי רוחות ולמרגלותיהם שדות חרדל לייצור שמן. זהו אזור חקלאי טובעני שתושביו חיים בתנאי מזג אוויר קיצוניים וקור עז. הם מתגוררים בחוות חקלאיות או נודדים עם עדרי הבקר והיאקים. זהו אחד המקומות הבודדים בעולם שבו אישה אחת יכולה להינשא לחמישה גברים. מזג האוויר היפה הנאה והחמים שפקד אותנו באותו יום איפשר לנו לצפות בחגיגות פסטיבל השוטון שהמקומיים קיימו בשדות הפתוחים. הם נוהגים להתכנס בישיבה מעגלית לבושים בבגדים המסורתיים. חלקם יושבים במעגלים נפרדים לנשים וגברים ואחרים במעגל אחד כשבצד אחד הגברים ובצד השני הנשים. צמד נזירים בודהיסטים מנהל את הטקס בעוד מספר נשים מוזגות משקה חם לנוכחים.

 

חגיגות השוטון באזורים הכפריים    צילום: רונית סבירסקי

 

נקודת עצירה במהלך הדרך במיקום שבו מצוין המרחק של 5000 קילומטרים משנחאי. המקומיים מציעים למכירה חפצי אמנות ותכשיטים ומנעימים לתיירים את הזמן בנגינה על כלי מיתר טיפוסי בשם דמייה. הדרך ממשיכה לטפס למעבר ההרים צ'ולה הממוקם בגובה 4600 מטרים מעל פני הים. בתי הכפריים המקומיים שונים בצורתם ובצבעם מאלה שפגשנו עד היום. גווני הקירות צבועים אפור והבתים מוקפים בחצרות סגורות וחומה חיצונית גבוהה.

 

בתים באפור במחוז סקאייה    צילום: רונית סבירסקי

 

החיים בצבעים

נכנסו לבקר משפחה שמתגוררת בכפר צנרה. לזוג שפתח את ביתו בפנינו יש שני ילדים צעירים, חווה חקלאית קטנה וחנות לממכר תוצרת חקלאית במנזר סקאייה Sakaya הסמוך. חדר האירוח מעוטר בצבעים ססגוניים והרהיטים צבועים בגוונים עזים של ירוק ואדום. הם מגישים לנו תה חזק שמוסיפים לו חמאת יאק מלוחה ומכבדים בגבינת יאק מיובשת, פירות יבשים וחטיפים מתוקים. אנחנו מקבלים הסברים על צורת החיים והמנהגים. הם מאכילים את התינוקות בדייסה העשויה מקמח חיטת הבאלי (צמבה) מעורב בחלב יאק. השינוי שחל בחייהם, מאז שהמשטר נתון בידי הסינים, גורם לילדיהם לעזוב את הבית ולעבור לעיר הסמוכה כדי לעבוד במשרות ציבוריות במקום להמשיך ולעסוק בחקלאות.

 

תה עם חלב יאק וגבינה מיובשת    צילום: רונית סבירסקי

 

תושבי האזור מזוהים עם מסדר סקאייה שמרכזו במנזר הנושא את אותו שם. המנזר הוקם לראשונה ב-1073 לספירה כאחד מתוך ארבעת בתי הספר החשובים להכשרת נזירים טיבטים-בודהיסטים. המנזר משתרע על פני שטח של 18 אלף מטרים רבועים. מבנים שונים הוקמו במקום בין המאה ה-11 למאה ה-16 ובשיאו התגוררו בו למעלה מ-500 נזירים. כיום נמצאים במקום 36 נזירים מבוגרים שמטפלים במבנים שנותרו אחרי ההרס שנגרם במהלך המהפכה התרבותית. אחת האטרקציות ששרדו היא ספרייה שמכילה כתבי קודש נדירים. על מדפים הפרושים לאורך הקירות מונחים ספרים עצומים שדפיהם כתובים באותיות זהב ומעוטרים באלפי ציורי בודהות.

 

מנזר סקאייה העתיק   צילום: רונית סבירסקי


סיימנו את מחצית הדרך לכיוון האוורסט כשהתבשרנו שהדרך הראשית לטינגרי נחסמה למעבר עקב עבודות בכביש ועלינו לסטות לדרך צדדית שתאריך את המסע במספר שעות. אמנם קבלנו מזג אוויר מושלם מהטבע אבל יד האדם במדינות עולם שלישי משחקת תפקיד לא מבוטל בנושא השיבושים וזו רק ההתחלה. ירדנו מכביש האספלסט לדרך עפר קופצניות ומלאת מהמורות. הבונוס היה שקיבלנו את נופי ההימלאיה בטיול עומק שמאפיין מסלול של רכבי שטח. מראות נדירים של דיונות חול עצומות שנראו כמו פסלים סביבתיים ועליהם משורטטות טביעות רוח בדגמים גיאומטריים יפייפים. נסענו לאורך תוואי נהר הטינגרי העצום שצבעיו השתנו מחום לכחול עמוק ומעליהם רכסי ההימלאיה הצחיחים שחלק מפסגותיהם עטורות כתרים לבנים של שלג עד. הגענו ללינה בשאגאר בצפייה לקראת יום המחרת.

 

דיונות חול עצומות ובאופק רכסי ההימלאיה   צילום: רונית סבירסקי

 

כביש הידידות והסרפנטינות

ערפילי הבוקר שכיסו את רכסי ההרים הותירו אותנו דרוכים לקראת הבאות. תוהים אם נצליח לראות את האוורסט או שהוא יסתתר מפנינו. בעוד השמש טווה את הצבעים האדומים הראשונים בשמים התייצבו במעבר גבול שנדרש כדי להגיע להר ושם התבשרנו שמחנה המטפסים נסגר למבקרים בעקבות תרגיל צבאי שנערך במקום. הנקודה הקרובה ביותר שאליה נוכל להגיע נמצאת כ-5 קילומטרים מהמחנה. האירוניה בכל הסיפור הזה הייתה שלכביש עליו נסענו לכיוון האוורסט קוראים "כביש הידידות הראשי" (Friendship Highway). מה שנותר לקוות הוא שמזג האוויר לפחות יהיה לצדנו.

 

זורים פתקים צבעוניים עם ברכות למזל    צילום: רונית סבירסקי

 

הרכב שלנו טיפס במעלה כביש חדיש ויפהפה של סרפנטינות כשברקע רכסי ההימלאיה הנישאים וחלקם נמצאים תחת מעטה עננים. הגענו למעבר הרים בגובה 5198 מטרים חצינו את העיירה דשידו שבה המטפסים מצטיידים לקראת הטיפוס. כאן הם בוחרים את המלווים, משלימים ציוד ואת בהמות היאק שמלווים אותם בעלייה. לאורך הדרך פזורות חוות חקלאיות מוקפות בטרסות ירוקות של שדות חיטת הבאלי.

 

כביש הסרפנטינות בדרך לאוורסט   צילום: רונית סבירסקי

 

ביום בהיר רואים את האוורסט

הדרך המשיכה להתפתל כמו במבוך נסתר ואז זה קרה. האוורסט עמד מולנו במלוא יופיו, נקי וחשוף מכל ענן, בוהק בלובן מלכותי על רקע רכסי ההימלאיה הכהים ומעליו כתר של ענני נוצה והשמים הכי כחולים שאפשר לדמיין. שאגה ספונטנית התפרצה ברכב בו זמנית כמו תחת שרביט מנצח. לא רק המטיילים שלא ראו מעולם את האוורסט שאגו בקריאות התפעלות, גם המדריך, שהיה במקום עשרות פעמים וזכה לעלות עם מטפסי הרים מקצועיים כמעט עד הפסגה, נפעם כולו. זה לא מובן מאליו להגיע אל האוורסט ביום שמש בהיר ללא רוחות וללא גשם ולחזות בו במצב שהוא כליל השלמות.

 

הר האוורסט במלוא תפארתו   צילום: רונית סבירסקי

 

המשכנו לחפש נקודות תצפית נוספות כשאחת מהן צופה אל ההר ממנזר רונבוק Rongbuk Monastery שמוכתר כמנזר הגבוה ביותר בעולם בגובה 5100 מטרים. כשאין תרגילים צבאיים במחנה המטפסים אפשר להגיע אליו בטרק של מספר שעות או ברכב תיירות חשמלי-אקולוגי שעומד לרשות המבקרים. אנחנו הסתפקנו במזג האוויר השימשי שהתברכנו בו ואפילו לא נזקקנו לבגדים חמים במיוחד כדי לטייל למרגלות האוורסט. בקרנו במנזר רונבוק שהוקם בשנת 1902 ועליו דיווחו משלחות מחקר ראשונות שהגיעו לאזור. הוא נהרס כליל ב-1974 ונותר כפי שהוא עד ששוקם ב-1983. בשריפה שפרצה ב-1989 עלו באש על כתבי הקודש ותשמישי הקדושה שהיו בו ומאז מתגוררים בשרידיו המשוקמים כ-30 נזירים. קשה היה לנתק את המבט מהמראה הממגנט שצפינו בו מהמנזר אל עבר האוורסט וגם בדרכנו חזרה המשכנו להסתובב ולהביט לאחור עד שהוא נעלם מעינינו.

 

תצפית ממנזר רונבוק אל האוורסט   צילום: רונית סבירסקי

 

המתנו לעידכונים לגבי פתיחת הדרך הראשית בשובנו לשאגאר והתבשרנו שהכביש פתוח לתנועה אבל רק למספר שעות. להפתענו מצבו של הכביש היה גרוע יותר מדרך החתחתים העוקפת שבה הגענו. האספלט היה זרוע בורות ובחלקים מסויימים לא היה כלל כביש. מזג האוויר הנפלא היה נחמה מתוקה שאיפשרה לנו להנות מהנופים ולהתעלם מהטלטלות. הגענו למעבר הרים שבו הוצבה אבן דרך עם הנתון 5248 מטרים. חשבנו ששברנו את השיא בטיול לטיבט אלא שבמדידות עדכניות התקבלה תוצאה של 5100 מטרים. לצדנו נפרשו שדות מרעה משני עברי הנהר ונוודים טיבטים רעו את עדרי היאקים והבקר. ההרים המושלגים זהרו באור השמש וחשפו פסגות מושלמות נטולות עננים שליוו אותנו עד השיבה לשיגאטסה. למחרת השכמנו קום לנסיעה ממושכת של 275 קילומטרים עד החזרה ללהסה ומשם המראנו לעיר צ'אנגדו בסין כדי להיפגש עם 180 פנדות מתוקות ועם הבודהה הכי גדול בעולם.

 

טיבט - פרק ראשון במסע - רכבת השמים והבירה להסה

טיבט - פרק שני במסע - פסטיבל השוטון ואגם נאמטסו המקודש

טיבט - פרק שלישי במסע - מגיעים ללב המדינה ששוכנת קרוב לשמים

טיבט - פרק רביעי במסע - להגיע אל ההר הגבוה ביותר בעולם