צלם: לירון אלמוג
עולם לא מוכר לאנשים בריאים ושפע של גירויים במרכז "נא לגעת"

נוגעים ברכות

מאת: רונית סבירסקי

 

החיים מזמנים לנו שפע של גירויים ובילויים בתחומים שונים. מופעים, הצגות, פסטיבלים, קרקסים, אקרובאטיקה, מחול ושורה ארוכה של הפקות שכל אחת מהן שואפת להיות האחת והיחידה. האחת, שתיצור רושם ותיחרט בזיכרוננו אם לא לעד אז לפחות לזמן ממושך. המפגש שלי עם מרכז "נא לגעת" ביפו היה כל כך שונה מכל מה שפגשתי וראיתי עד היום עד כדי תחושה של משהו בלתי נתפס. זו חוויה שמתפרקת לאט בתודעה ומנסה להתגבש לפאזל שלם אבל עם הרבה שאלות בלתי פתורות.  

 

מרכז נא לגעת

 

קפה בשפת הסימנים

מרכז "נא לגעת" ממוקם בנמל יפו בין מחסני הנמל האפורים שהולכים ומגבשים עיצוב ותדמית חדשה. על רקע השמש השוקעת, סירות הדייגים הקטנות, המזח וריח הים הגענו לבנין משופץ שבחזיתו "קפה קפיש". עוד לפני שנכנסנו קלטנו "שיחה" לא שגרתית שהתנהלה בין יושבי הקפה למלצרים. תנועות ידיים, דיבור איטי עם דגש על תנועות שפתיים ושרבוט מילים על מפיות השולחן. "קפיש" באיטלקית פירושו מובן. ב"קפה קפיש" המלצרים החרשים מנסים להבין את הסועדים ולהיפך. המלצרים אינם נבוכים בשל נכותם ומבקשים לחזור ולהסביר להם מה רוצים להזמין.

 

ארוחה בחשיכה

אין משהו שגרתי במרכז "נא לגעת", זהו עולם לא מוכר לאנשים בריאים וכך גם המסעדה שנקראת BLACKOUT. דלפק קטן שנראה כבית קפה תל אביבי טיפוסי. על הקיר לוח שחור ועליו כתוב בגיר התפריט היומי. יונתן, הוא היחידי שמדבר ושומע והוא זה שמקבל ומראיין את הסועדים, שהזמינו מקום מראש. המתנו בצד כשברקע התנגן במקרה או שלא במקרה השיר BLACK IS BLACK. כשהגיע תורנו, התבקשנו לבחור מנה עיקרית ואחרונה מתוך התפריט. התפריט הצמחוני במחיר 90 שקל כלל מנת נודלס תאילנדית, ניוקי פיסטוק, פפרדלה עם פטריות. תפריט הדגים במחיר 110 שקל הציע דג ברמונדי עם עדשים, פילה מוסר עם קינואה או סלמון וגרטן. הקינוח: גלידה תוצרת בית, מוס משוקולד לבן, מוס קראנץ' או מלאבי יפואי.

 

מנת המבורגר סלמון - קפה "קאפיש"

  

מלצרים עיוורים

בחרנו את המנה העיקרית וכשהתלבטנו לגבי הקינוח יונתן הציע לקחת את ההפתעה. קבלנו את ההצעה והקשבנו להנחיות לקראת הכניסה למסעדה. התבקשנו להכניס לתא אחסון את כל חפצינו, תיקים, פאוצ'ים, מצלמות וניידים. במסעדת "בלק אאוט" שוררת חשיכה מוחלטת, המלצרים עיוורים וחלקם גם כבדי שמיעה. לכל שולחן יש מלצר אחראי שמקבל את הסועדים בכניסה למסעדה, מוביל אותם בחשיכה אל השולחן, מגיש ומטפל בהם במשך הערב.

 

רות, הייתה המלצרית שקבלה אותנו בפתח. הדלת שנפתחה לרגע הכניסה אלומת אור בודדת וכשנסגרה עמדנו במסדרון צר וחשוך עם רות. היא הניחה את כפות ידי על כתפיה והובילה אותי בחשיכה תוך הנחיות, כאן יש וילון, כאן השולחן והנה הכיסא. ברגע שהתיישבתי התחלתי למשש את הסביבה. הצלחתי להבין שאני יושבת לצד שולחן מרובע שעליו מפה, בצדו האחד הוא צמוד אל הקיר. ישבתי על כסא עור מרופד והקיר שמאחורי היה מצופה בבד כלשהו. על השולחן הייתה מפית ועליה סכין ומזלג, כוס שתייה וקנקן מים עם נענע. הדרך היחידה למזוג את המים לכוס מבלי לשפוך על כל הסביבה הייתה להקיף את הפתח העליון של הכוס ביד אחת ולכוון את הבקבוק לכיוון העיגול שנוצר. זה עבד.

 

מסעדת בלק-אאוט מרכז נא לגעת

 

ממששים את האוכל

רות הלכה וחזרה עם סלסילת לחם חם וטרי, שנאפה עם חמאה וממרח עגבניות מיובשות. היה קל לזהות את תנועותיה על פי צלילי הפעמונים שענדה. העיניים אינן מתרגלות לחשיכה והתגובה הטבעית ביותר הייתה לעצום אותן. כך התחלתי להקשיב לצלילים, לחוש את הטעמים ביתר שאת, להריח את הריחות שנישאו באוויר, את הלחם הטרי ואפילו הנענע בכוס. מנת הדג הונחה על השולחן וכאן חיכתה לי התובנה הראשונה. קשה מאוד לאכול בסכין ומזלג כשלא רואים, אין יכולת לאמוד את גודל הנתח וגם נעיצת המזלג לא מעלה דבר כשלא מכוונים היטב. ידעתי שאיש לא רואה אותי וממשתי את האוכל כדי לקבל "תמונת מצב". זה עזר לי לאכול במזלג בלבד קצת עדשים אבל לא יותר מזה. רות חזרה לבדוק אם הכל בסדר וכשאמרתי לה שזה קשה מאוד. היא הגיבה בצחוק תאכלי בעזרת הידיים חופשי, יש מטפחות לחות.

 

אוכלים בידיים

חנה בבלי הייתה נוזפת בי קשות. הנחתי את הסכו"ם בצד ואספתי בקצות האצבעות את הדג עד שסיימתי את המנה. הקינוח היה פשוט יותר לאכילה לעומת זאת חיכתה לי תובנה חדשה. המנה שהייתה אמורה להיות הפתעה התגלתה לי בדמות עוגת גבינה קרה עם תחתית בצק לחה, אבל הציפוי נותר עלום. ברגע הראשון אמרתי שיש לי משהו עם פירות יער, אחר כך חשבתי על ציפוי ג'לטין. בסופו של דבר גילתה לי רות שזה היה רוטב תות שדה. בסיום הארוחה שרנו היום יום הולדת עם השולחן הסמוך, דברנו עם רות על הנכות, המגבלות וחיי היום יום שלה. היא ספרה על המסעדה ועל הרעיון שהמנות לא יהיו חמות מדי כדי שאנשים יוכלו לגעת בהן ולאכול בידיים. הבנתי שאני לא היחידה שהזניחה את נימוסיה בערב הזה.

 

ההצגה "לא על הלחם לבדו" 

 

לא רואים ולא שומעים

מסעדת "בלק אאוט" הייתה חלקו הראשון של הערב. בשעה 20:30 נכנסנו לאולם ההצגות של מרכז "נא לגעת" כדי לצפות בהצגה "לא על הלחם לבדו". יונתן הסביר לנו שצוות השחקנים סובל מתסמונת "אשר" שגורמת לחירשות ולעיוורון. בעוד הקהל מתיישב במקומות השחקנים כבר עומדים על הבמה מאחורי מסכים שקופים ולשים בצק כשהם לבושים בבגדי אופים. אני הייתי עסוקה במחשבות איך מסבירים לשחקן שאינו שומע ואינו רואה מה לעשות על הבמה. חשבתי על הנחיות בכתב ברייל,  על ויברציות של צלילים. רק על דבר אחד לא חשבתי שאפשר להחזיק ידיים ולגעת באצבעות כמו בשפת הסימנים. את התהליך הזה ראינו תוך כדי ההצגה כשצוות שחקנים צעירים לבושים כולם בשחור מלווים ומנחים את השחקנים. חלק מן השחקנים שהתחרשו בגיל מאוחר מדברים והשאר "מדובררים" על ידי אחרים.

 

הם מספרים בקצרה את סיפורם האישי באופטימיות, שמחה וחדוות חיים. הם רוקדים, משחקים ומעבירים תחושות עד שלעיתים אתה תוהה אם הם באמת לא רואים משהו או שומעים צלילים. אבל הם לא, לחלוטין לא.

 

"לא על הלחם לבדו"

 

הבצק שהשחקנים לשו הונח בתבניות ונכנס לתנורים אפייה גדולים שהם חלק מתפאורת ההצגה. במהלך המופע מתמלא החלל בריח הלחם האפוי ובסופה הם עורכים שולחן, מוציאים את התבניות הלוהטות ומזמינים את הקהל לטעום מן הלחם ולשוחח עם השחקנים. את מחיאות הכפיים של הקהל הם אינם שומעים ואינם רואים אבל המנחים הצעירים שמלווים אותם מתופפים על גב כף ידם או על כתפם כל עוד מחיאות הכפיים נמשכות. ביציאה מהאולם ממתינים מלצרי "קפה קפיש" ובתנועות שפתיים הם שמחים לשמוע איך הייתה ההצגה ואם אתם רוצים לסיים את הערב בכוס קפה. ללא ספק ערב בלתי נשכח.