צלם: רונית סבירסקי
יוזף בויס-טדאוש קנטור בתערוכה משותפת, ויהושע נוישטיין ברטרוספקטיבה
צלם: רונית סבירסקי
לוחות לבד ומתכת ליצירת אנרגיה
צלם: רונית סבירסקי
מפת ארץ ישראל מנייר דבק רופף

יהודי, פולני וגרמני נפגשו במוזיאון

מאת: רונית סבירסקי

 

צפייה בתערוכת אמנות מכוונת לא פעם בעוצמה אל אחד מאברי הגוף של הצופה. ישנן תערוכות מופשטות שמפעילות את הדמיון, היצירות הצבעוניות והאופטימיות נכנסות אל הלב וישנן כאלה שמכוונות אגרוף הישר אל הבטן הרכה. כאלה הן שתי התערוכות החדשות שנפתחות השבוע במוזיאון ישראל בירושלים. שתי תערוכות עם שלושה יוצרים בעלי שם עולמי, מוכשרים ובעלי תעוזה להביע את דעתם בלי מסננות ומרככים.

 

סחף האלומיניום של נוישטיין (צילום: רונית סבירסקי)

 

מיצגים, סרטים והפגנות רחוב

"יוזף בויס-טדאוש קנטור: לשם ובחזרה" לראשונה בתערוכה משותפת שאוצריה הם סוזן לנדאו וירומיר ז'לינסקי. יהושע נוישטיין מציג 45 שנות יצירה בתערוכת "כלומר רישום", שאצרה מאירה פרי-להמן. אם בוחרים כדוגמה שלוש עבודות בולטות: אצל קנטור זו ללא ספק "הכיתה המתה", בויס עם סלעי הבזלת העצומים שמדמים גוויות אדם ונוישטיין עם מפת ארץ ישראל מנייר דבק רופף, ניתן להבין את הלך הרוח השורר בחללי התצוגה.

 

בויס וקנטור פעלו כמעט באותן שנים באירופה מתחילת המאה העשרים ועד קרוב לסיומה. שניהם בחרו בתחומי אמנות שכללו מיצגים, סרטים, הופעות והפגנות רחוב כדרך להציף את זיכרון התודעה. בויס, שפעל במלחמת העולם השנייה כאיש חיל האוויר של הצבא הגרמני יורט עם מטוסו וניצל על ידי כפריים טאטארים שעטפו אותו בשומן ולבד. החוויה הטראומטית הזו באה לידי ביטוי בעבודותיו.

 

תערוכה שהיא תיאטרון

קנטור הפולני, בוחן את היחסים בין יהודים לגרמנים, בין יהדות לנצרות, בין חיים למוות. הירידה במדרגות בכניסה אל התערוכה נראית כמו הרמת מסך למחזה שתחילתו לא מבשרת טובות. מיצג של אנשים שפניהם קפואות כמו גוויות מתות יושבות בשורות סדורות ומביטות במבט מזוגג במבקרים. הדמויות האלה שימשו את קנטור כשיצר את הסרט "הכיתה המתה" ב-1975 עם קבוצת תיאטרון שייסד. קטעים מהסרט בשחור לבן 35 מ"מ מוקרנים בתערוכה. קנטור הסריט את ההצגה שבה יושבים בכיתת בית ספר שחקנים מבוגרים וחיוורים שלצדם בובות אימום שמדמות את ילדותם. מוצגים נוספים בתערוכה לקוחים מהיצירה שלו "מות אורפיאוס" מ-1942, אותה העלה תיאטרון מחתרתי בתקופת הכיבוש הגרמני בפולין.

 

בובות מהסרט "הכיתה המתה" של קנטור (צילום: רונית סבירסקי)

 

מתקשר עם בעלי חיים

במעבר בין עבודותיו של קנטור למיצגי בויס האפלולית מתפוגגת במעט, מספיק כדי לראות אבני בזלת ענקיות שמדמות שדה של גופות אדם תחת הכותרת "סוף המאה ה-20". התאורה מתבהרת, הקירות לבנים ועליהם מוצגים רישומים שתרם בויס ב-1981 למוזיאון לאמנות בלודז'. מחווה של חייל גרמני על מלחמתו בפולנים בתקופת הנאצים. בויס הוא אמן מיצג מרתק. אחד מחדרי התערוכה שלו מציג אולם שעוצב עבור ארמון בנפולי. שמונה לוחות פליז חלקים נטולי עיטור מקיפים את החדר כשבמרכז ארון סגור עם פרוות חיה מתה. מיצג נוסף של שכבות לבד, ברזל ונחושת שניצבים בערימות סדורות ולצדו מיצג של "מחסן לשעת חירום" שנותר כפי שהיה. מדפי ברזל חלודים ועליהם מונחים קמח, קופסאות שימורים, מרגרינה, בקבוקים עם נוזלים מעופשים ובחלל עומד ריח כבד של דברים ישנים.

 

מיצג הווידיאו המהפנט "אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי", הוא תיעוד שבו בויס סגר את עצמו במשך שלושה ימים בחלל אחד קטן עם זאב ערבות פראי. בויס עטוף בבד ברזנט עבה חמוש במוט ברזל מותקף במשך שעות על ידי הזאב שמורט פיסה אחרי פיסה משכבת המגן עד שהוא חושף אותו לחלוטין. בויס, שרכש לעצמו ידע בתיקשור עם בעלי חיים מצליח לעמוד פנים מול פנים עם הזאב ויוצא בלי פגע.

 

רישום ללא גבולות

מנגד לאבני הבזלת העצומות של בויס ניצבים על רצפת המוזיאון סלעים קטנים בגודל תפוחי אדמה עטופים בנייר מודפס בשפות עברית, ערבית וגרמנית. כך נראית הכניסה לתערוכתו של יהושע ניושטיין ויחד איתה מתעוררת השאלה לגבי הגדרת המושג רישום בעבודתו של האמן והתערוכה שנקראת "כלומר רישום".  72 העבודות המוצגות במוזיאון ישראל מייצגות ארבעים וחמש שנות  יצירה של האמן.  נוישטיין חי ויוצר בניו יורק ומשם הוא מפיץ את גישתו האמנותית שפורצת את גדרות מושג הרישום הקלאסי. גישתו החדשנית מתרחקת מהטכניקות המקובלות של עולם הרישום ויוצרת דימויים שמתבססים על שפה.

 

מחסנים לשעת חירום של יוזף בויס (צילום: רונית סבירסקי)

 

נוישטיין היה האמן הראשון שמיחזר את יצירותיו והציג סדרות של יצירות שבדקו זו את זו. הוא משתמש בחומרים מגוונים כנייר פחם, נייר ממחטות דקיק, פלסטיק בועות, הולוגראמות, וידאו, דפי אלומיניום, מגנט, חוטים, צמר פלדה, מוסיקה, מברשות פלדה, מחקים, מיצגים, צילום. נוישטיין בוחל בניסיון להבין "למה התכוון המשורר ביצירתו?" הדרך שבה הוא רוצה שהצופה ישפוט את עבודתו היא על פי מראה העיניים וההיגיון הטבעי. הוא לא מחפש פילוסופיה ומילים גדולות ונותן לדמיון לתת את הפרשנות האישית.

 

דגם האישה המתוסכלת

בחלל הכניסה לתערוכה ניצבת עבודת "סחף אלומיניום". הוא לקח שאריות של נייר ולוחות מתכת שהתגלגלו בסטודיו שלו הניח על שכבת ניילון וריסס בצבע שחור. כך נוצרו צורות גרפיות על גבי המשטח התחתון. בעבודה אחרת הוא משתמש בגלילי נייר גדולים  וצובע אותם בצבע אקריליק. את דעתו על "דגם" האישה המודרנית של המאה ה-20 הוא מביע במיצג וידאו שבו צעיר יהודי יושב על עץ ובידיו הספר מאדאם בובארי. הוא תולש מן הספר דף אחרי דף ונותן לו לנשור אל האדמה עד האדמה מכוסה בדפים כמו פתיתי שלג. מאדאם בובארי מהווה במקרה הזה סמל לאישה המודרנית המתוסכלת.

 

ממגנט וממוגנט

מיצב אחר מושך את תשומת הלב בשל הטפטוף המדיטטיבי שנשמע בחלל התצוגה ללא הפסקה. נוישטיין הציב כוס עם יין בורדו אדום עז על צלחת לבנה מתחת לברז מטפטף. המים הופכים את היין לאט לאט לבהיר יותר, הצלחת הופכת  לאדומה ולאחר  מכן שוב חוזרת להיות לבנה ועד שהתהליך מסתיים נותרים בכוס מים צוננים נטולי צבע.

 

"אבני השפה" של נוישטיין (צילום: רונית סבירסקי)

 

אחד האלמנטים המפתיעים ביצירתו של ניושטיין הם החומרים שמשתנים תוך כדי התערוכה מעין יצירה שממשיכה לעבוד בכוחות עצמה. הוא משתמש בסגסוגת נחושת ונייר ממונגט, שעליו הוא מניח שורות של מתכת גרוסה שנתפסת על הלוח המגנטי  אבל משנה צורה מדי  יום כשכוחו של המגנט פג. מפת ארץ ישראל השלמה מעוצבת מנייר דבק לבן שאינו נתפס היטב על הקיר ובמהלך התערוכה קרוב לוודאי שיתנתקו ממנה חלקים וינשרו. כפי שנוישטיין רוצה את הפרשנות תשאירו לעצמכם.

 

התערוכות תהיינה פתוחות עד אוקטובר 2012. הכניסה למוזיאון ישראל בתשלום.