​​שביל תיירותי חדש מנמל יפו עד מתחם התחנה – שביל העולים

 

הצצה ראשונה לשביל העולים שמוקם בימים אלה ביפו. השביל עובר דרך 19 נקודות בהן הלכו עולי הרגל שהגיעו לארץ ישראל. מסע בזמן שמחזיר לחיים מקומות שהיו ואינם

הכניסה ההיסטורית לנמל יפו       צילום: רונית סבירסקי

 

מיזם חדש של עיריית תל אביב-יפו מתעד תקופה היסטורית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כשנמל יפו שימש כשער הכניסה היחיד לארץ ישראל עבור עולים ונוסעים. העירייה הציבה ב-19 נקודות שלטים עם הסבר קצר ובר קוד שמרחיב את המידע או מתמקד בסיפור מעניין שקשור לאותה נקודה. את הסיור אפשר לעשות באופן עצמאי או להירשם לסיור מודרך של האדריכל וההיסטוריון, ד"ר שמואל גילר, שמשמש כיועץ ההיסטורי ליצירת השביל.

 

השלטים שמסמנים את שביל העולים עם QR להאזנה      צילום: רונית סבירסקי

 

העולים הלכו ברגל או רכבו על חמור

הנוסעים והעולים שהגיעו לארץ ישראל עד 1892 ירדו מהאוניות והלכו ברגל או רכבו על חמור כדי להגיע לירושלים. מ-1892 כשהרכבת החלה לפעול, הם הגיעו עד המקום שבו נמצא כיום מתחם התחנה ונסעו ברכבת. השביל עובר בין תחנות שונות שהעולים שהו בהן מרגע הירידה לחוף עד סיום המסלול במתחם התחנה, שבה הוצב קרון משוחזר שמקרין סרט מולטימדיה על הדרך לירושלים. התמונות מוקרנות על חלונות הקרון והמושבים מקפצים כמו בימים ההם.

 

 נקודת ההתחלה ברציף העלייה השניה        צילום: רונית סבירסקי

 

ירדו מהאוניות לתוך מי הים

תחילת מסלול שביל העולים נמצא ליד קפה ויסטה ברציף העלייה השנייה. אפשר להתחיל בקפה עם כריך או מאפה מול הים ולצאת לדרך. הבניין שבו נמצא הקפה ניצב בסמוך למה שהיה בית המכס ונותרו ממנו רק עמודי התמך. הוא נבנה ב-1887 על ידי הטורקים ונהרס ב-1930 על ידי הבריטים ובמקומו נבנה טרמינל נוסעים חדש. האוניות הגיעו עד הכניסה לנמל באזור אנדרומדה, הנוסעים ירדו ברגליים יחפות אל המים ועלו על סירות שהובילו אותם לרציף. כשהקיסר וילהלם ה-2 הגיע לביקור בארץ  ישראל בנו גשר עץ מיוחד שעליו צעד עד שהגיע לסירות.

 

 לשכת העלייה        צילום: רונית סבירסקי

 

העולים היו שבוע בהסגר והמזוודות בחיטוי

הם הגיעו ממקומות שונים בעולם, גברים, נשים משפחות עם ילדים. חלקם בלבוש מערבי אחרים בלבוש מסורתי, נשאו מזוודות עץ, ללא רכוש וכששאלו אותם מה הביאו איתם ענו כל אחד בשפתו שבאו עם מעט בגדים והרבה תקוות. ב-1920 התירה ממשלת המנדט את העלייה ותהליך הכניסה לארץ נמשך בין 48-24 שעות. רופא עלה על האניה כדי לבדוק את המצב הבריאותי של הנוסעים. אם התגלתה מחלה הניפו דגל צהוב והמתינו שבוע עד שבדקו שוב. בינתיים אספו את הפספורטים שעברו ממפקד למפקד עד שהגיעו למפקד העליון בירושלים לאישור. רק אחר כך הרשו לנוסעי המחלקה הראשונה לצאת ואת שאר הנוסעים שלחו למבנה שבו נמצא כיום מרכז פרס לשלום, ששימש כקרנטינה (תחנת הסגר) לשבוע ימים.

 

השער הצפוני של הנמל שנבנה ב-1931 על ידי הבריטים     צילום: רונית סבירסקי

 

התחנה הבאה היא לשכת העלייה של ועד הצירים הציוני, בניהולו של מנחם שיינקין שפעלה במקום ב-1920. הלשכה סייעה בהורדת הנוסעים לחוף, בקליטה במחלקת ההגירה והעבירה אותם אל הרופא בתחנת ההסגר. הסרטון הנספח מתאר את הגעתה של גולדה מאירסון (גולדה מאיר) מארצות הברית ב-28 ביוני 1921. שיחזור הראיון שלה עם פקיד העלייה ששאל אותה מה התוכניות שלך? והיא ענתה "להיות מורה בגימנסיה העברית".

 

מסגד הים מהמאה ה-17     צילום: רונית סבירסקי

 

אמא של יצחק רבין ורחל המשוררת

כשהנוסעים נשלחו לקרנטינה המזוודות שלהם הועברו למכון חיטוי למשך שבוע ימים. רבים מהם לא מצאו את המזוודות שלהם או את תכולתן לאחר מכן. כשהם יצאו מההסגר החל המסע מחוץ לנמל יפו. עד 1933 הייתה חומה שהסתירה את הים והם הלכו בסמטאות צרות של יפו בדרכם החוצה. במשך חמש שנים מפתיחת שערי הארץ לעליה הגיעו באניות בעיקר תושבים חוזרים. האניה הראשונה שהביאה עולים חדשים הייתה רוסלאן שהגיעה ב-1925 ועליה דמויות שהפכו לידועות במהלך השנים ביניהן: רוזה האדומה אימו של יצחק רבין ורחל המשוררת.

 

חצר היהודים      צילום: רונית סבירסקי

 

חצר היהודים שהוקמה מתוך נדר

שביל העולים מתחיל לטפס במעלה הגבעה עובר ליד מסגד הים שנבנה ב-1654 על ידי ארדואן שהיה המושל האחרון בשושלת המשפחתית. בסמטה מאחורי המסגד נמצאת הנקודה הבאה. עולים בשביל קטן אל חצר היהודים שנקראה "דאר אל יהוד". החצר נרכשה ב-1825 על ידי ישעיהו אג'ימן, נדבן מקושטא (איסטנבול) שנדר נדר לתרום תרומה למען ארץ ישראל. הוא בנה בחצר בית כנסת, חדרי לימוד תורה וחדרי לינה, ששימשו את העולים לארץ ישראל ואת האנשים שהגיעו להתרחץ בים. המקום חדל לפעול ב-1921 בעקבות מאורעות תרפ"ט. סריקת קוד מספרת מדוע האג'ימן נדר את הנדר. הוא שירת כגזבר בצבא הטורקי היה לו כבוד וכסף וגעגועים לארץ ישראל. הוא נחטף על ידי פורעים תמורת כופר ונדר שאם יצא מזה בחיים יבנה מרחב קטן ליהודים בארץ ישראל. כך קמה חצר היהודים ששימשה מוסדות ארץ ישראלים וקשורה בשמות של מייסדי נווה צדק כמו חיים אמזלג ואהרון מטלון.

 

חאן העיר      צילום: רונית סבירסקי

 

בית מעצר לעולים שהגיעו ללא מסמכים

ממשיכים במעלה רחוב רזיאל עד לחאן העיר (חאן אל מחמודיה) שנבנה ב-1812 על ידי מושל יפו, מוחמד אגא, שכונה אבו-נבוט. בראשית המאה ה-19 התפתח המסחר ביפו והסוחרים היו זקוקים למקום לשהות בו, ללון ולהתרענן. לשם כך הקים אבו נבוט את החאן ולצדו רהט המים לרחצה. בסוף המאה ה-19 המקום שימש בית מעצר ליהודים שהגיעו ללא אשרת כניסה לארץ ישראל. הם שהו בו לפני שגורשו מהארץ או עד שנפדו בכסף על ידי תשלום בקשיש של הקהילה היהודית. בשנת 1890 התפרסמה בעיתון חבצלת כתבה שתיארה את הסבל שעברו עולים מרוסיה שהגיעו ללא דוקומנטים. אחרי הנסיעה הקשה הם הורדו בכוח מהאניה, היכו אותם והשליכו לבית המעצר. הקהילה היהודית הצליחה לפדות אותם לפני שגורשו חזרה.

 

הקשת שנותרה מחומת העיר      צילום: רונית סבירסקי

 

השוק היהודי הראשון והקניון הראשון בארץ ישראל

ממשיכים ברחוב רוסלאן, עוברים לאורך חומת העיר שרק קשת אחת נותרה ממנה. חלל המגורים מעל לקשת נחשב לנכס נדל"ני יקר ערך. אהרון מויאל קנה אותו ובנה דירות מפוארות ובמרחב הסמוך פתח את השוק היהודי הראשון ב-1887. משפחת מויאל החכירה את הנכס בשלב מאוחר יותר למרים רבינוביץ' שהקימה בו פנסיון קטן. מסוף המאה ה-19 כשהחלו להגיע עולים רבים לארץ התפתח ברחובות האלה תחום התיירות ונבנו בו אכסניות, פנסיון ובתי מלון קטנים.

 

כיכר השעון ושוק המנזר היווני      צילום: רונית סבירסקי

 

המסלול מגיע אל כיכר השעון באזור שבו היה שוק המנזר היווני ב-1897, והקניון הראשון בארץ ישראל שהוקם לקראת ביקורו של הקיסר וילהלם ה-2. בפינת הסראייה ורחוב מרזוק ועזר הוצב דגם של העיר יפו משנת 1842. בדגם הזה אפשר לראות את כל אותן נקודות שבהן עובר שביל העולים כפי שהן נראו באותן שנים לפני שהרסו אותן.

 

דגם העיר יפו משנת 1842    צילום: רונית סבירסקי

 

המקום שבו התחילה הגמנסיה העברית

חוצים את הכביש אל גינה ציבורית קטנה ובחזיתה שלט "הגימנסיה העברית הרצליה". זה המקום שבו נוסד בית הספר הראשון בעולם שלימדו בו בשפה העברית. הוא הוקם בדירה הפרטית של הזוג פנייה וד"ר יהודה לייב מטמון-כהן. בית הספר נדד למספר מקומות עד 1909 כשהוקם המבנה ההיסטורי ברחוב הרצל.

 

כאן נוסדה הגמנסיה העברית הרצליה     צילום: רונית סבירסקי

 

רחוב המסחר והתיירות הארצישראלית

עוברים את הגינה ופונים לרחוב רזיאל שהיה במאה הקודמת רחוב הווארד-בוסטרוס. מנקודה זו משתרע הרחוב המסחרי הראשי ביפו. הרחוב שנבנה בסוף המאה ה-19 שקק משרדים, חנויות ובתי מלון. מראשית המאה ה-20 התמקמו בו מוסדות של התנועה הציונית ועסקים בבעלות יהודית. הבתים הדו קומתיים נבנו על ידי היזם מוריץ שינברג שחכר את המגרשים ממשפחת סורסוק הלבנונית. על המדרכה נותר קטע סמלי ממסילת הרכבת הצרה שבנו הבריטים כדי להוביל ציוד צבאי לשדה הקרב.

 

קטע ממסילת הרכבת הצרה מתקופת המנדט     צילום: רונית סבירסקי

 

הקטע הראשון של הרחוב על שם אלכסנדר הווארד שהיה אבי התיירות המודרנית ביפו. במלון הווארד המפואר פותח ארתור רובין את המשרד הארצישראלי הראשון של התנועה הציונית ב-1908. הבניין שימש גם כבית המשפט העברי הראשון שדן בסכסוכים בין אנשי היישוב היהודי. מאיר דיזנגוף ניהל בו את חברת גאולה שעסקה ברכישת קרקעות. ועד הצירים בראשות חיים ויצמן קבע בו את משכנו הראשון. במרכז המבנה שכן מלון הווארד היוקרתי ששילב בילויים ועסקים לבעלי הממון.

 

שער הכניסה למלון הווארד - המקום שבו נולדה התיירות הארץ ישראלית       צילום: רונית סבירסקי

 

אלכסנדר הווארד היה סוכן של חברת הנסיעות תומאס קוק מחלוצי תעשיית התיירות לארץ ישראל. הוא הציב בחזית המלון מעל הכותרת לוח אבן שעליו כתוב "שלום על ישראל" כיוון שהיה חבר מסדר הבונים החופשיים. בקצה הרחוב הוא הקים מלון נוסף לפשוטי העם בשם 12 השבטים שבו ניתן היה לשכור סוסים כדי לעלות לירושלים. על המדרכה בפינת הרחוב ניצב עמוד תאורה מוזר שלא דומה לאף עמוד תאורה בארץ ישראל. זהו השריד האחרון שעבר תהליך שימור ושייך למערכת החשמל הראשונה של יפו כשחוברה לחשמל בנובמבר 1923.

 

עמוד החשמל היחידי שנותר מ-1923 שוקל 13 טון   צילום: רונית סבירסקי

 

מלון 5 כוכבים שאירח את הרצל

המבנה ההיסטורי שנקרא "הוטל פלשתינה קמיניץ" היה בחלקו האחרון של רחוב בוסטרוס (רזיאל כיום). מלון 5 כוכבים מפואר שהיה בבעלות איש העסקים הירושלמי אליעזר ליפא קמיניץ שרוב אורחיו היו יהודים. ב-1890 התארח במקום תיאודור הרצל בביקורו היחיד בארץ בדרכו למפגש אם הקיסר הגרמני וילהלם ה-2. המלון פעל במשך 30 שנים במבנה בעל 3 קומות שקרס ב-1963 ונותרה ממנו רק קומתו הראשונה.

 

מלון קמיניץ שהרצל ישן בו לילה אחד      צילום: רונית סבירסקי

 

מן העבר השני של מלון קמיניץ ניצב בית סורסוק שיהיה בניין המשרדים המפואר ביותר באותן שנים. בבניין הזה היו משרד הוועד הכלכלי של יהודי יפו-תל אביב והמשרד של איש העסקים שמואל טולקובסקי. האגדה מספרת שגם משרדי המוסד הראשונים היו שם.

 

בנין המשרדים המפואר שהפך לבית מגורים      צילום: רונית סבירסקי

 

שביל העולים מגיע לשדרות ירושלים למקום שנקרא צומת יפו-תל אביב. בצומת המרכזי הזה ניצבו בתחילת המאה ה-20 מבנים חשובים בתולדות היישוב. בנק אנגלו-פלשתינה, בית נבולסי (מועדון ישורון) שבו שכן משרד הוועד הפועל של חובבי ציון וספריית שער ציון. במועדון ישורון הציג עקיבא אריה וייס את חזון העיר העברית הראשונה כעיר גנים. בהמשך הרחוב עמדו המלונות ספקטור ובורוך ששיכנו את חלוצי תנועות הפועלים. בפינת הרחוב היו מחסני המזרח התיכון שנקראו אוסם המכולת. זו הייתה חנות הקואופרציה הראשונה בארץ ישראל. את המיזם הגה בוריץ שיינברג כמחסן שיתופי שבו ימכרו סחורות של חקלאים שיביאו את תוצרתם מהשדה לצרכן. המיזם הקדים את זמנו ולא צלח.

 

במקום שנבט הרעיון להקים את תל אביב יש היום צומת סואן     צילום: רונית סבירסקי

 

שביל העולים הוא מסלול טיול בזמן שחושף את המטיילים לסיפורים ההיסטוריים מאחורי המקומות שהיו ואינם ומחזיר אותם לחיים אם לא במציאות אז לפחות באופן וירטואלי.

 

הסיור הודרך על ידי ד"ר שמואל גילר, היועץ ההיסטורי של שביל העולים