אל ההר העגול – טיול בבקעת הנדיב בין מורדות הכרמל לרמת מנשה

 

טיול סוף חורף בבקעת הנדיב, עמק קטן בשולי מישור החוף, המשתרע על פני שטח של 20 קמ"ר, בין מורדות הכרמל ממערב (חוטם הכרמל), לבין רמת מנשה ממזרח ונקרא על שמו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, שקברו נמצא בסמוך, בכניסה הדרומית לזיכרון יעקב.

 

צילום: גילי חסקין

 

האזור זרוע בשמות בני משפחתו: זיכרון יעקב על שם אביו, גבעת עדה על שם אשתו, פרדס חנה על שם הדודנית העשירה ובנימינה על שמו. מראה נופי של שטחים חקלאיים, הכוללים בעיקר כרמי-ענבים, עומדים בחורף עירומים בשלכת, שטחי פלחה זוהרים בירוק, ושטחי טבע נרחבים, ביניהם יער האלונים של שמורת הר חורשן, שמורת אלוני יצחק, נחלים ומעיינות. שרידי עתיקות בשוני, שרידי אקוודוקט בבקעת הנדיב, שהוביל מים לקיסריה ההרודיאנית. במרחבי הבקעה ניתן למצוא גתות, בורות מים ומבנים עתיקים.

 

עץ שקד פורח   צילום: גילי חסקין

 

בשולי בקעת הנדיב עברה הדרך ההיסטורית, שכונתה בתקופות שונות "דרך יפו".  היה זה סעיף של ה-Via Maris, דרך הים ההיסטורית, שחיברה את מעצמות הסהר הפורה, מצרים ומסופוטמיה. הדרך, נזכרת במסעו של פרעה תחותימס השלישי, בשנת 1468 לפני הספירה. כתוב שם שהובילה "צפונית לצפתי ותוצאותיה היו צפונית למגידו". פרופ' יוחנן אהרוני המנוח זיהה את צפתי, עם ח'רבת א-סת לילה, כיום תל צפי שליד אביאל. הדרך נמשכה באזור הגבעות והמעיינות של רמת מנשה וירדה לעמק יזרעאל, בנחל יקנעם. בדרך זו עבר מסע המלחמה של צלאח א-דין, מיקנעם אל השרון, בתקופה הצלבנית, וכן מסעו של נפוליון מיפו לעכו, ב-1799. גם נוסעים במאה ה-19 עברו בדרך זאת, מן השרון לעמק יזרעאל. ביולי 2015 התארגנה קבוצת תושבים במאבק על שמירת בקעת הנדיב כאזור ירוק. מאבק זה מתמקד בעיקר ביוזמה לסלול לאורך הבקעה כביש אזורי הומה, שיחצה אותה ויוליך מכבישי 6 ו-65 בדרום, אל כבישי 4 ו-70 בצפון, בנתיב של "דרך יפו". המאבק עדיין בשיאו.

 

מושב עמיקם, כמו שכניו אביאל וגבעת ניל"י, יישובי המועצה האזורית והזעירה "אלונה", הוקם על ידי תנועת 'בית"ר'. הגרעין שהקים את עמיקם, הגיעו מחרבין שבסין, שם עמד בראש הקהילה מרדכי אולמרט, אביהם של  ירמי, יוסי ואהוד אולמרט, שנולד במבצר שוני הסמוך, מקום בו פעל באותה עת משק חקלאי בית"רי. כשאהוד היה בן שלוש, עברה המשפחה להתיישבות בית"רית סמוכה – נחלת ז'בוטינסקי, שלימים התמזגה לתוך בנימינה. עמיקם הוא יישוב שמרבית חבריו עובדים בישובים סמוכים בין חיפה לחדרה ואחרים עוסקים בחקלאות, הכוללת מטעים של אפרסקים, שזיפים, נקטרינות, שסק ונוספים. ליד המושב, זורם נחל איתן, נַחַל תַּנִּינִים, בערבית ואדי זרקא בערבית שמשמעו כחול. הנחל זורם דרום מערבה לים התיכון ונשפך לים דרומית לקיבוץ מעגן מיכאל. בדרך הוא מקבל תוספת משמעותית של מים מבריכת תמסח. זהו נחל שוצף בחורף ולגדותיו צומחת צמחיה צפופה וניתן לזהות בו עופות מגוונים.

 

מעל הערוץ נישאת גבעה קרטונית, נטועה אלוני תבור, שזכתה לכינוי "ההר העגול". בשיאה, הקים הפסל בן המושב, אורי סיגל גלקין, בשנת 2010, מצבה לזכרו של אחיו ראובן, הצנחן, שקיבל צל"ש מאלוף הפיקוד, על לחימתו בחווה הסינית, במלחמת יום הכיפורים. ראובן לא זכה לקבל את הצל"ש בעצמו. ביום המחרת הוא נהרג בהתקפה אווירית על אזור הגשרים שנמתחו על תעלת סואץ. משפחתו טיפחה את הגבעה והפכה אותה לאתר נופש בטבע. בשנת 2018, הקימו  לוחמי גדוד 890 של הצנחנים, בראש הגבעה, אנדרטה לחללי הגדוד שנפלו בקרב העקוב מדם בחווה הסינית.

 

אנדרטת ההר העגול לזכר ראובן גלקין ז"ל וחללי החווה הסינית   צילום: גילי חסקין

 

על הגבעה גדלים עצים מרשימים של אלוני התבור, עץ מרשים, שמכונה במקרא "אלוני הבשן. מהגבעה נשקף נוף של שדות מעובדים, שהצבע הירוק הרענן של החורף, העניק להם משנה יופי. על המדרונות פרושים מרבדים של רקפות, משטחי ענק, מנוקדים בגוונים של ורוד ונקודות בודדות של כלניות אדומות. הסביונים יוצרים מקבצים של צהוב בוהק, העירית הגדולה, שפרחיה הבהירים נישאים על עמוד תפרחת גדול, כבר פורחת במלוא עוזה.

 

משחקי צבעים בין ורוד לאדום וצהוב   צילום: גילי חסקין

 

אפשר להמשיך ברכב שטח בדרך משובשת רצופה בבורות ושלוליות ב"דרך נוף גלעד" שממנה נשקפים נופי רמת מנשה. זהו האזור המפריד בין המורדות הדרומיים של הכרמל לבין רכס הר אמיר, שהוא השלוחה הצפונית-מערבית של הרי שומרון. רומו הממוצע של האזור הוא 300 מטרים ולמרות שאינו גבוה במיוחד קיבל עוד לפני קום המדינה את השם "הרי אפרים". שמו של האזור בערבית, הוא "בלד א-רוחה" והכוונה היא כנראה לא "ארץ הרוחות", כפי שסבר זאב וילנאי, אלא ל"ארץ הרווחה", כלומר נוף פתוח של רמה. גבעות מעוגלות, סלעים בוהקים בלבן, אדמת רנזדינה אפרפרה, עמקים רחבים ולעיתים שטחים מישוריים לחלוטין.

 

באזור התגוררו בדואים ובעיקר טורקמנים. שהיו שבטים נודדים ממוצא טורקי, שהיגרו מאסיה התיכונה והופיעו בארץ ישראל מראשית המאה ה-11, בימי שלטון הפאטימים. במלחמות התכופות שבין המוסלמים לבין הצלבנים, נטלו חלק גם הטורקמנים, בצד המוסלמי. הם מתוארים בספרות כאנשי מלחמה. ר' יעקב ספיר הירושלמי סייר באזור ב-1853 וסיפר על נוודים אלה, אותם הוא מכנה "תורגמא". הטורקמנים שחיו בעיקר על גידול צאן, מצאו שפע של מרעה ברמת מנשה. הנשים הטורקמניות היו מומחיות בטוויית צמר גמלים וקישוטים לסוסות הרכיבה האצילות. גם חברי 'השומר' היו רוכשים מהם קישוטים מגוונים לסוסיהם וכמה מהם, שייסדו את ארגון 'הרועה', חיו באוהליהם, כדי ללמוד מהם את שיטות המרעה. בימי המנדט, החלו הטורקמנים להחליף את אוהלי קידר בבתי חומר, נטשו את המרעה ועברו לעבודת אדמה. הם הקימו לעצמם כפרים קטנים. הקרוב ביותר לאזור היה אבו זוריק, הסמוך לקיבוץ הזורע. במלחמת הקוממיות הצטרפו הטורקמנים לכוחות הערביים שלחמו במשמר העמק ומשנחלו תבוסה, נמלטו לעבר הירדן ולסוריה.

 

לאורך "הדרך הנופית גלעד", גדלים עצי אלון תבור, שהם שריד ליער פארק טבעי שגדל כאן עד אמצע המאה ה-19. לאורך הדרך גדלות כלניות ומכל מקום נשקפת תצפית יפה. לצד הדרך גדל עץ שקד ענק בשיא פריחתו. הדרך נמשכת עד לגבעת הרקפות המפורסמת. לצדה הוכשר מגרש חניה והוצבו שולחנות לפיקניק. מעבר לכביש, על הגבעה, נטועה חורשת אורנים והיא מוקפת בשביל טבעתי שהכשירו ילדי קיבוץ גלעד, להגנת פרחי הבר. הגבעה הפכה לאתר תיירות, בשנות ה-60 של המאה ה-20 כאשר שני נערים מטיילים, אלי (מרמת השופט) ואילן (מקיבוץ דליה) עברו במקום ונכנסו לחורשה כדי לנוח. כעבור שבועיים הביאו לטיול במקום את כל "מוסד חינוכי הרי אפרים" (בשמו אז). הם סיפרו על כך לאלון גלילי שעבד אז ב'חברה להגנת הטבע', כדי שיפעל להפיכת המקום לשמורת טבע.

 

המדריך גילי חסקין בפעולה  

 

הבוטנאי אבי שמידע מסביר, כי חורשות האורן הרבות, שנטעה הקרן הקיימת, במהלך המאה ה-20, מיטיבות עם הרקפת המצויה. מכיוון שרוב הפרחים מתקשים לגדול בצל האורנים, משתלטות הרקפות על שטחים נרחבים בחורשות אלה ויוצרות בהן שטיחים מרהיבים. בית הגידול הראשוני של הרקפת הם חגווי הסלע- בית גידול שהתחרות בו מעטה. יתכן כי העמידות היחסית של הרקפת לתנאי סביבה גרועים מחד גיסא ומיעוט הצמחים שגדלים תחת האורנים מאידך, הם שהפכו את חורשות האורנים למקום מתאים במיוחד לרקפת. כך "כבשו" הרקפות את בית הגידול המלאכותי של חורשות האורנים. מספר הרקפות השנה, נופל מזה של שנים קודמות. המשטחים פחות צפופים מאשר בעבר, אבל עדיין מהווים חוויה צבעונית בטבע הפתוח.

לכתבה באתר של גילי חסקין