גורלו של קצב

המחזה החדש "פליישר" שעלה בתאטרון הבימה חודר עמוק אל מעמקי הבטן הרכה. המחזאי יגאל אבן אור קיבץ תחת אטליז אחד קטן כל כך הרבה טראומות מדממות, צרות בצרורות עד שגם גדולי האופטימיים מתקשים להישאר חדורי אמונה שבסוף יהיה בסדר.

הפרלמנט הפולני עם כוס תה באיטליז    צילום: ז'ראר אלון

מלחמת הבשרים

סיפור שלקוח ממציאות מוכרת על שכונה מבוססת בעיר גדולה שתנופת הבנייה מביאה אליה תושבים חרדים שמשתלטים על השכונה וכופים את חוקיהם על הוותיקים. במרכז הדרמה ניצב האיטליז של אריה פליישר (איש הבשר בפולנית, נתן דטנר) שנדבק באופטימיות של אשתו (סנדרה שדה) ומדמיין את התושבים החדשים נוהרים לאיטליז המדשדש. ההשתלטות של הדיירים החדשים על נכסי נדל"ן כוללת גם חרם על האיטליז, שאינו מספיק כשר לפי אמות המידה שלהם, עד שבירתם הכללית והמורלית של בני המשפחה.

ברטה פליישר מוסיפה קצת קוניאק לתה      צילום: ז'ראר אלון

צרות בצרורות

הדמויות הנוספות שנכנסות לתמונה הן טרגיות לא פחות מהפליישרים. רוזה, שמכונה דודה רוזה (רבקה גור), היא אם שכולה שבנה היחיד נהרג בצבא ובעלה התאבד על קברו. גרשון הפנסיונר (דב רייזר), הוא אלמן שבנו הפרופסור התחתן עם גויה, חי בחו"ל וניתק אתו מגע. לברטה ולאריה נולד בן יפה תואר, חכם ושובב, שטיפס בילדותו על העץ הגבוה ביותר בשכונה, נפל והפך למפגר. הקריסה הכלכלית שגרמו שכניהם החרדים לא מאפשרת להם להמשיך ולהחזיק אותו במוסד מתאים והוא חוזר הביתה. גם לכך היו משמעויות טראומתיות למשפחה וליחסים עם שכניהם.

נתי רביץ בתפקיד העו"ד שמתמרן את החילוניים לצרכיו   צילום: ז'ראר אלון

בדומה לגורלו של העם היהודי, שמרים את ראשו אחרי כל מהלומה עם הרבה סרקזם והומור, כך גם המחזה מדלג בין הצרות עם משפטים מהלקסיקון הפולני, שמרככים את הצער ומפיקים פרצי צחוק מן הקהל. משפטי מפתח שמוכרים היטב לבני הדור השני ולמבוגרים מן התפוצות המזרח אירופאיות. אבן אור יכול להפיק בעקבות המחזה גם מילון פולני-עברי.

הומור שחור

המרירות והציניות על החיים בצל הזיכרונות מימים אפלים באירופה והניסיון לשמוח למרות שהעצב שוכן קבע בין הכתלים מאפיינים את המחזה לכל אורכו. דודה רוזה חוזה את המתרחש שני צעדים לפני כולם ומולה ברטה שבדרכה אחרי האמת הפרטית שלה עושה את כל הטעויות האפשריות. השחקנים, נתן דטנר, חנה לסלאו וסנדרה שדה, שבדרך מקרה כולם בני דור שני לשואה משחקים את החיים כפי שהם זוכרים מילדותם האישית. האמוציות מורגשות היטב בסצנות כמו זו העוסקת בשילומים מגרמניה שפליישר מסרב לקבל. עבורו "לכסף הזה יש ריח של גז". לברטה אשתו, שנושאת את המספר הכחול על זרועה,  זו הצלה שתאפשר להם להתקיים בכבוד מינימלי. במהלך ויכוח סוער היא יורה מהמותן "דרכי לגן עדן מובטחת כי בגיהנום כבר הייתי".

בחירת שחקנים מוצלחת, תפאורה שמצליחה בדקות לשנות אווירה בין התמונות השונות, שילוב של חמישה שחקנים לבושים בלבן שמלווים את ההצגה בנגינה ובזמירות של פסוקי תהילים ויום הכיפורים, כל אלה יוצרים דרמה חזקה שכדאי לצפות בה.