בין מדבר לשמורה

 

הפרק הרביעי במסע לנמיביה החל בזריחה, המשיך במפגש ארוך טווח עם בבונים, בשיעור איך קוטפים פירות במטח אבנים, בשירת מקהלה עם ילדי בית הספר, בצפייה בקולעת סלים ובנסיעה ארוכה שהביאה אותנו סוף סוף אל שמורת הטבע הגדולה באפריקה, אטושה

 

מפלי אפופה   צילום: רונית סבירסקי

 

קפה בזריחה

היום התשיעי התחיל בשעת בוקר מוקדם מלווה במחאות על מיעוט בשעות שינה.  יצאנו להשיג את קרני השמש הראשונות שליטפו את רסיסי המים על פני המפלים. התהלכנו ממול לשורת המפלים שפרצה מכל עבר. עצי באובב נתלו על המצוקים והוסיפו את עוצמתם הפראית למים למצוקים ולמפלים. התיישבנו בתצפית לכוס קפה של בוקר וספרנו את אחת הגרסאות לסיפורי בריאת העולם. בגרסה הזאת אלוהים היה ממש לא מרוצה מיצירתו שלו של האדם ומחק רק מה שאלוהים יכול היה לעשות.  

 

האגם המוזהב בזריחה    צילום: רונית סבירסקי

 

אחרי ארוחת הבוקר נפרדנו לשלום מרונה וסיימון העובד שלה. קשה היה לעזוב את המקום בו שלוות הנפש שלנו מצאה את מנוחתה. מאחר ולא ידענו מה צפוי לנו ההמשך שמנו אותה בצד והכנו את עצמינו אל הבאות. ירדנו אל דרך חדשה שככל שתחילתה נראה מובטח ההמשך שלה היה לוט בערפל. הדרך עלתה וירדה, ירדה ועלתה על הגבעות שהקבילו אל הנהר. הנוף של הנהר המשיך להעלות ניגוד של עורק חיים ירוק בתוך היערות האינסופיים היבשים שכלום לא צמח מתחתם. 

 

נופי הנהר   צילום: רונית סבירסקי

 

שיעור בידוי אבנים

בין לבין הופיע גם כיעורו של האדם שלקח מהדקלים את ציצית ראשם.  מתוך החיים הירוקים נותרו העצים הגדועים כמצבות וצלקות הרסניות של ידי האדם. התמרמרנו בתוך תוכנו על עצמינו והמשכנו בדרך הנהר. עצרנו לתצפית על כמה בבונים חייכניים שהתיישבו על שפת הנהר בצד השני. מהצדדים הופיעו בני הימבה צעירים שכיוונו אותנו בשפת הגולהבומגה לתצפית טובה יותר. דובי קיבל מהם הנחיות מסודרות איך אוכלים את פירות המקלני ואז התחיל מטח האבנים. ההימבה לימדו אותנו איך מורידים פירות מגובה 15 מטרים. כולנו ניסינו את כוחנו במטח האבנים אבל ההצלחה והמיומנות הייתה כולה שלהם. מיומנות חיים אמיתית הישר מהבוש. 

 

בבונים בעין מזוינת    צילום: רונית סבירסקי

 

מתקפת הפנצרים חזרה. לא התרגשנו והתחלנו לעבוד. הצוות נכנס לתרגולת המיומנת ונראה היה שלא היה יעיל מזה. עם הזמן הלכה והשתבשה הדרך ונכנסנו אל תוך מקטע צר וחולי. מדי פעם גם הופיעה לה איזה הימבה מפה וזימבה משם. אז באמת הבנו שלא הכל הצגה והשתדלותן להראות יפות ומוקפדות מקיימת עצמה כל בוקר כשהן קמות ומסתכלות אחת אל השנייה. 

 

מקהלה עליזה

הגענו אל בית הספר הנידח שחשבנו שכבר לא נזכה לראות. זאת הייתה מציאה ממש. מורה חמודה ויפה רחבת אגן ופנים עם אנגלית רהוטה וגינונים נעימים הייתה באמצע משמרת על כמה ילדים מכוסים באבק. אחרי כמה הסברים ופריקת כל המתנות התחילה ההופעה. המדריך ביקש ותוך רגע הוקמה מקהלת הילדים, נבחר סולן סוכמו השירים המקומיים ובלרינה אחת שתתחיל לרקוד. הגנטיקה המופלאה עם יכולות הריקוד כמעט והתפרצה מתוכם החוצה אבל הביישנות עצרה אותם מלהתפרץ ולרקוד ממש. 

 

תלמידי בית הספר שנשארו שבת     צילום: רונית סבירסקי

 

ואז הגיע התור שלנו. הקמנו תזמורת בצורת, בחרנו שיר עם מוכר לכולם והוספנו גם כמה תנועות שהצחיקו את הילדים. הילדים שקודם היו נבוכים מלשיר, פתאום התעוררו לחיים. השירה המשותפת שעשעה אותם אבל ללא השיניים הלבנות היה קשה לראות שהם מחייכים. אחת מבנות הלהקה שלנו, איריס, הרימה הופעה והקימה להקה משותפת. נמיבים וישראלים לבנים ושחורים ילדים ומבוגרים עמדנו יחד ועשינו תרגולות בתנועה ובצלילים. 

 

משם המשכנו אל ארוחת הצהריים. בחרנו מיקום ראשוני שהיה זה בעצם גן העדן האבוד. צמחים טפסו על עצי עופרת וקופים קפצו בין הענפים. אפילו מקטעי דשא ירוק קטנים כיסו את היובש ומאחוריהם הנהר כיסה את הרקע בירוק. תוך רגע המוני הימבה החלו להתקבץ וזה אותת לנו להמשיך בדרך אל הניסיון השני שצלח קצת יותר. לבסוף הגענו אל הברך בנהר שסימנה מצוק אימתני ומפלים שוצפים וקוצפים שנותרו מהם רק כמה זרזיפים. השלמנו עוד פרק בלימודי ההיסטוריה שכמעט החסרנו ודהרנו על האספלט השחור אל הלודג׳ של אמצע הדרך מרואקנה. 

 

שקיעה במפלי רואקנה    צילום: רונית סבירסקי

 

שוק מקומי ובאובב ענקי

הבוקר העשירי החל בשטיפת בוץ ומלח מהרכבים. יצאנו מרואקנה לודג' שממוקם בעיירה הצפונית של האובמבולנד. התחלנו את הנסיעה בעצירה אצל כמה שוזרות סלים. בידיים מכוסות כפפות הן שזרו סלי ענק עצומים עם קליפות ענפים של העץ שמעליהן. אחרי שאמרנו תודה על שעשנו עולם מערבי ולא שלישי וחסך מאיתנו עבודות קשות כל כך המשכנו בנסיעה. עצרנו בדוכנים של השוק המקומי. תור ארוך ניצב לפני טנדר לבן. אחרי בירורים קצרים הובהר לנו  שנמיביה היא גן עדן של ממש. לא צריך לחסוך פנסיה כל החיים אלא רק לדעת לקבל מה שהמדינה נותנת. אחרי שהוציאו כמה מאיתנו שנדחפו אל התור המשכנו בנסיעה.  עצרנו בהמשך לתמונה קבוצתית עם עץ מדהים שהיה בגודל של בניין. העץ היה באובב עצום שהניסיונות להקיף אותו עלו בתוהו למרות השת״פ הקבוצתי. 

 

קולעת הסלים    צילום: רונית סבירסקי

 

סוף סוף שמורה

הגענו אל תוך שמורת אטושה. קצת רישום ומסמכים ונכנסנו פנימה. אחרי שלוש דקות ההופעה החלה. הראשונות שפגשנו היו הג'ירפות הראשונות שמצאנו בדרכנו שהיו כהות מאוד. אחריהן הגיע גם ד״ר פיל ומר קרנף. אבל הכוכבות האמיתיות של אחה״צ היו 3 הלביאות שרועי התצפיתן הקבוצתי מצא. הן שכבו מתחת לקיר כמו שק תפוחי אדמה ולא זזו. בייאושנו כי רב ניסינו לעודד אותן לזוז ולהרים קצת ראש אבל לא הועיל. הלביאות גילו בנו חוסר עניין מעליב. רק הג׳ירף הסתכל מדי פעם להציץ בהן מהצד ולראות שלא יעשו לו תרגיל מלוכלך כשהוא מוריד את הראש לשתות. הפיסוקים המוזרים שהפגינו הג'ירפות על הבור נראו כאילו הן באמצע אחד ממשחקי הקלאס של ילדותינו.  

 

סוף פיסוק      צילום: אורית ריימן

 

יצאנו לכיוון המצודה הגרמנית של נמטוני. השמש שקעה במופע מרהיב בצבע הכתום האופייני לארץ האדומה. נסענו אל הלודג׳, התארגנו בחדרים והתיישבנו לארוחת ערב דשנה עמוסה מכל טיב טוב שימים כבר לא ראינו וטוב שכך. אחד הזוגות חגג 25 שנות נישואין, הרמנו כוסית לחיים וניפחנו בלונים וכמה מאיתנו התבלבלו והתחילו לשיר באופן לא מוסבר היום יום הולדת כי לא מצאו שיר אחר מתאים יותר.    

 

נתן כניסה    צילום: אורית ריימן

פרק ראשון במסע לנמיביה - מתחיל באתיופיה וממשיך בנופים קדמוניים ושמורת טבע ענקית

פרק שני במסע לנמיביה - שמורת כלבי הים הגדולה באפריקה, שיט בניהול שקנאים ויער מאובן

פרק שלישי במסע לנמיביה - יפיפיות נמיביות אדומות בכפר ובסופר

פרק רביעי במסע לנמיביה - מפלי אפופה ופרידה מן המדבר עם הפנים לשמורת אטושה

פרק חמישי במסע לנמיביה - שמורת אטושה, אריות, ג'ירפות, קרנפים, אנטילופות ואין פילים

פרק אחרון במסע לנמיביה - צ'יטה, לאופרד, קרקל וצבוע במרחק נגיעה