אינדונזיה - טאנה טוראג'ה - אנשי ההרים ולוויה של פעם בחיים

 

סיפורה יוצא הדופן של קבוצה אתנית נוצרית שמקיימת פולחן אבות וטקסי קבורה שאינם קלים לצפייה. הם חיים בדרום האי סולאווסי באינדונזיה ועולמן מוקף בטקסים, צבעים ומראות בין היחודיים בעולם

 

סולאווסי (Sulawesi) הוא האי השני בגודלו באינדונזיה (Indonesia) עם 18 מיליון תושבים. פירוש השם סולאוווסי - סולה אי ווסי כסף והוא אכן מרכז כלכלי ופיננסי מהגדולים באינדונזיה. בזכות מיקומו הגיאוגרפי וחשיבותו האסטרטגית הוא הפך למרכז מסחרי גדול ומשך אליו מהגרים רבים. רוב התושבים הם מוסלמים אבל ישנם גם נוצרים, בודהיסטים, הינדים ושבטים שממשיכים לעסוק בפולחנים שונים. צורתו של האי כפרח הסחלב והוא בעל 4 פנינסולות שהפכו לסימן ההיכר המובהק שלו. הוא צבוע בגוונים של ירוק עז של טרסות האורז וכחול עמוק מהחופים שמקיפים אותו. הוא נמנה בין חמשת האיים הגדולים באינדונזיה וממוקם על קו המשווה בין החלק האינדונזי של בורניאו (Borneo) לאי התבלינים מאלוקו (Maluku). נופי ההרים נעים בין מישורים חקלאיים להרים נישאים בגובה שלושת אלפים מטרים מעל פני הים. יש בו 11 הרי געש פעילים, נהרות, אגמים, קניונים עמוקים, יערות גשם וחופים של חול לבן ורך.

 

 אי בצורת סחלב    צילום: רונית סבירסקי

 

העיר, שמהווה את שער הכניסה המזרחי לאינדונזיה, מקסאר (Makassar) נוסדה באמצע המאה ה-16 על ידי ממלכת גואה ונקראה אוג'ונג פאנדאנג שפירושו עיר מחטי האורן. העיר נכבשה על ידי ההולנדים שבנו בה את מבצר רוטרדם המשמש כיום כמוזאון היסטורי וקונסרבטוריון למוזיקה ולמחול. הנמל העתיק שלה משמר עדיין את המבנים מהתקופה הקולוניאלית שבה שלטו הפורטוגזים וההולנדים. יש בה מפעלי תעשייה, ממגורות, מלונות וחנויות בין-לאומיות לצד מקומיות. ביציאה מהעיר חוזרים המראות של בתים פשוטים, גגות רעפים ופח מגולוון, בתי כלונסאות שבנויים על המים ונקראים בוגי. במקור הם היו יורדי ים פיראטים שישבו לאורך החופים ושדדו ספינות ובעיקר הטילו אימה על ההולנדים ששלטו במסחר. בסולוואסי, יותר מכל האיים, בולט הריבוי האדיר של הקהילות באינדונזיה.

 

קהילות שונות וצבעוניות    צילום: רונית סבירסקי

 

אנחנו טסים אל אזור הטאנה טוראג׳ה (Tana Toraja) הממוקם בדרום האי. פירושו השם הוא אנשי ההרים, טאנה - ארץ, טו - אדם, ראג׳ה - הר. הם נוצרים בדתם ומשמרים את המסורת והתרבות העתיקה של אבותיהם שבמהותה היא פולחנית ומשלבת טקסי חיים ומוות, עוסקת במעבר בין העולם הזה לעולם הבא ולהשפעה שיש למתים על החיים.

 

 שדה התעופה בטאנה טורג'ה     צילום: רונית סבירסקי

 

רוב בני הטורג׳ה עברו למקסאר כדי להתפרנס ולשלוח כסף למשפחות בכפרים. מתוך כמיליון וחצי בני הטורג׳ה כ-300 אלף חיים עדיין באזור המקורי והיא נחשבת לאחת התרבויות הזרות והמוזרות שקיימות היום בעולם. מטיילים שמגיעים לטאנה טורג׳ה לא מתכננים את לוח הזמנים. ההתרחשויות בקהילה הן אלה שמכתיבות את הפעילות והקצב שלהם. אם מישהו מת לאחרונה עוקבים בכל יום אחרי הטקסים שקשורים במוות ובקבורה. קשה לדעת מראש מה עומד להתרחש ובאיזה שלב נמצא תהליך הקבורה.

 

ארון הקבורה של מרתה מאיונג     צילום: רונית סבירסקי

 

ממריאים ממקסאר אל העיירה פאלופו וממנה עולים על השלוחה הדרומית של האי בדרך הררית אל טאנה טוראג'ה. 

מחלון המטוס נשקפים טרסות של אורז, צוקים נישאים, יערות מחטניים, עשבייה ירוקה עשירה ובתי הסירה שמקדמים את הבאים כבר בשדה התעופה. אלו הם הטונקונאנים שמאפיינים את האזור ומהווים אטרקציה תיירותית יוצאת דופן.

גלי ההגירה האוסטרונזים מדרום מזרח אסיה בעיקר סוחרים ואנשי ים הביאו אתם את פולחני האבות ואת חשיבותו של הבאפלו בתרבותם. אבותיהם הגיעו בסירות בין 3000-1500 לפני הספירה דרך נהר סדן אל אזור הטורג׳ה ומשערים שכמחווה לאבותיהם הם בנו את הבתים בצורת סירות. יש שרידים של סירות עץ, קרמיקה ומתכת שמסייעים לתארך את התקופה.

 

 שדות האורז והנופים      צילום: רונית סבירסקי

 

הנצרות בגרסת פולחן, שדים ורוחות

המיתולוגיה של בני הטוראג'ה מספרת על שמונה בנים של אמא אדמה שהגיעו בסירות קאנו לסולאווסי מהאי פונגקו (Pongko). סערה עזה סחפה את הסירות במעלה נהר סדן והנחיתה אותם על פסגת ההר שם קבעו את מושבם. על פי מחקרי ההיסטוריונים נמצאו עדויות לכך שהם הגיעו דרך הים מיערות הגשם של קמבודיה. בתחילת המאה ה-20 בעקבות הכיבוש ההולנדי  וכניסת השפעות זרות בני הטוראג'ה התנצרו. הבחירה בנצרות לא שינתה את התרבות המקורית והמנהגים המסורתיים שאפיינו את הקבוצה. הם ממשיכים עד היום באורח חיים אמיניסטי של פולחני שדים ורוחות ששוכנים בכל חפץ, יצור או גורם טבע בעולם. הבית הוא העולם כולו, התרנגול מסמל מעבר מחיים למוות, ראש שור הוא סמל העושר, המוות מזוהה עם הצבע השחור והלבן עם טהרה. הם מתגוררים בבתי סירה שנקראים טונגקונאן (Tongkonan) שהצבעוניות שלהם היא כמו מעולם התיאטרון והתפאורה. הטורג׳ה היא מפגש ראשון עם משהו שונה מכל מקום אחר בעולם. אי אפשר להשוות את המראות למשהו שכבר ראינו, חווינו או פגשנו. כשחוקרים מערביים התחילו להגיע לאזור הם גילו אוצר בלום של מחקר אנתרופולוגי.

 

אוצר בלום למחקר אנתרופולוגי       צילום: רונית סבירסקי

 

המסורת עברה בדרך כלל בעל פה וכך גם המנהגים וטקסי הפולחן שמושרשים עמוק בהוויה שלהם. על פי אמונתם המוות מתרחש כשהנשמה חוצה את הנהר שמפריד בין החיים והמוות. הם אינם מאמינים בגלגול נשמות. גם כשאדם מת, כל עוד לא נקבר, הוא נשאר בביתו ומוגדר חולה אנוש. יום הקבורה נקבע על פי לוח שנה מיוחד ובאישור המנהיג הדתי של הקהילה. את המת מלוות חיות ששוחטים לפני הקבורה, בעיקר חזירים ובאפלו שמקריבים למען המת. לוייה היא פרויקט יקר מאוד. באפלו עולה בממוצע 500 דולר. שכר ממוצע באינדונזיה הוא 350 דולר לחודש. הטורג׳ה אוהבים את הבאפלו ועבורם לשחוט אותו זו הקרבה אדירה למען המת.

 

התכנסות לקראת הלוויה של מרתה     צילום: רונית סבירסקי

 

אנחנו השתתפנו בלוויה של מרתה מאיונג שנפטרה ב-6 באוגוסט 2021 בגיל 86. מועד קבורתה נקבע ל-15 באוקטובר 2022. היא עברה תהליך חניטה ולמעלה משנה המשיכה לשהות בביתה. בתקופה הזו היא מוגדרת חולה אנושה וממשיכים לבקר אותה, מדברים איתה ומביאים לה מאכלים שאהבה. היא שוכבת לבושה ומאופרת באיפור חי, לידה כלי עם אוכל וסיגריות. אורחים מגיעים ומביאים עוגיות ואם האורחים רוצים הם יכולים לדבר ולברך אותה.

 

כשהגענו לאזור הטקס היא כבר הועברה לארון הקבורה שהיה עטוף בבד לבן שקוף. יום קודם נערכה קבלת פנים עם כומר נוצרי. בשטח הצמוד אל הבית מקימים מתקן בצורת בית סירה ומניחים בו את הארון. אזורי ישיבה מוצלים מיועדים לאורחים. קרובים, שכנים ואורחים מביאים מתנות. העשירים מגיעים עם באפלו, אחרים עם חזירים שנקשרים ברגליהם לענפי במבוק ומובלים לשחיטה. המראה קשה ואכזרי בעיני אנשים שמגיעים מתרבויות אחרות. ראשי באפלו וחזירים, אברים פנימיים וחלקי בשר פזורים בשטח בתוך שלוליות דם. קרובי משפחה עסוקים בחיתוך חלקי הבשר וכלבים מזנבים בשאריות.

 

 חיתוך הבשרים לסעודת המשפחה והאורחים       צילום: רונית סבירסקי

 

המשפחה מקבלת בחמימות ובאדיבות כל אדם שמגיע לטקס והם אינם רואים בכך חדירה לפרטיות. גם זרים מביאים אתם מתנות בעיקר כסף. שכנים ומכרים שאינם בעלי אמצעים מביאים פירות וירקות. האורחים חולצים נעלים ומתיישבים על רצפת העץ תחת הסככות. הם מקבלים שתיה וכיבוד ומאזינים לתפילות ולשירה. רוב הבשר שנשחט משמש לארוחות ואת מה שנשאר מחלקים בין האורחים שייקחו הביתה.

 

 המשפחה האבלה נפרדת ממרתה      צילום: רונית סבירסקי

 

למחרת בשעה 12 בצהרים נערך מסע ההלוויה של מרתה והיא הובאה אל קבורתה בתוך מערה חצובה בצוק מרוחק. למרות שבני הטוראג׳ה חוגגים את טקסי הקבורה במוזיקה ושירה, בני המשפחה שקועים בעצבות גדולה. כשהארון עומד לצאת לדרך מקיפות בנות המשפחה לבושות שחורים את הארון ופורצות בבכי קורע לב. הגברים עומדים לצדן שותקים וחושקים שיניים. הארון מובל על ידי מספר גברים אל רכב פתוח ויוצא לדרך. מסע הלוויה עובר עם מרתה במקומות שהיא אהבה ובני המשפחה מלווים אותה כשהם לובשים בגדים שחורים או אדומים.

 

 מסע הלוויה יוצא לדרך      צילום: רונית סבירסקי

 

בפרק הבא: ביקור בבתי הסירה, מתחם קבורה מלכותי, בולדרים מסתוריים, תצפית נוף מהיפות בעולם וטיול בשדות האורז