סווינג של תיאטרון חיפה – מחזה מוזיקלי מקורי

 

מחזה מוזיקלי מקורי על ימי המנדט הבריטי בארץ שמעז לגעת בנושאים רגישים, החפצת נשים, כיבוש, מחתרת וטראנסג׳נדריות

 

המחזאית והבמאית צביה הוברמן בחרה בתקופה סוערת של מלחמת העולם השנייה והשנים האחרונות לשלטון הבריטי בארץ כדי ליצור מחזה תוסס, עתיר להיטים וסקסי. זהו מחזה שמציף את אירועי התקופה דרך סיפורן של נשים עבריות בתקופת המנדט. בתל אביב של שנות ה-40 חיו כמאתיים אלף תושבים ומאה אלף חיילים בריטים. הקשרים החברתיים שנוצרו בין האוכלוסייה המקומית לאנגלים היה בלתי נמנעים. בחורות יהודיות צעירות עבדו במקומות הבילוי שאליהם הגיעו החיילים. מצד אחד ציפו מהן לארח ולשעשע את החיילים ששחררו את הארץ מידי הטורקים, ומצד שני הן היו חשופות לביקורת קשה על מערכות היחסים שנוצרו, זוגיות, הריונות ונישואין.

 מיי פיינגולד בתפקיד הזמרת רשל  צילום: רונית סבירסקי

 

מקום הבילוי הלוהט של תל אביב

המחזה מתרחש בשנת 1942. בעוד שכל העולם נתון במלחמה קשה, תל אביב שוקקת חיים ומקומות הבילוי תוססים. קפה לורנץ היה אחד מאותם מקומות בילוי שהאנגלים נהגו לבלות בהם לצד ערבים עשירים ויהודים שנמלטו מאירופה. המחזאית בחרה לתת לבית הקפה את השם ריץ׳, שמתקשר היטב לאחד הלהיטים שמתנגנים על הבמה, למלון המפורסם בפריז ובאופן כללי לעשירים ובליינים.

 

קפה לורנץ, שהיווה את ההשראה למועדון ריץ', שכן בגבול בין השכונות ולהאלה ונווה צדק ושימש כבית קפה, מועדון ריקודים ומקום מפגש. הוא היה בבעלות משפחת לורנץ הטמפלרית ונוהל על ידי הבן פרנץ. במקור הוא היה בעל קומה אחת ומאוחר יותר הוסיפו לו קומה שנייה להקרנת סרטי קולנוע. בזכות מיקומו על דרך יפו - תל אביב והבעלות הגרמנית הוא היה מוקד בילוי של יהודים, ערבים, קצינים בריטים וטמפלרים תושבי השכונה. הקפה מוזכר בספרות של אותם ימים ובספרו של ש״י עגנון תמול שלשום.

 

 דניאל סטיופין בתפקיד הרמן המנחה     צילום: רונית סבירסקי

 

הרפרטואר המוזיקלי בבתי הקפה אז היה מבוסס על להיטים אמריקניים מסרטי קולנוע וממחזות זמר. האנגלים אהבו לשמוע מוזיקה ולרקוד, כך גם הגרמנים והיהודים שהגיעו מאירופה. נשים וגברים בילו יחד אבל נשים שהגיעו לבד נחשדו כזונות. המצב של נשים בודדות באותן שנים היה קשה מאוד. הבריטים העדיפו לתת אשרות עלייה למשפחות או לזוגות נשואים. נשים רווקות נאלצו לחפש בעל או להתחתן בנישואים פיקטיביים כדי לקבל אשרה. היו גברים שנעלמו לאחר החתונה, חזרו לאירופה וסרבו לתת להן גט. נשים בודדות התקשו למצוא עבודה ומגורים. הן בחרו בכל עבודה שהוצעה להן כדי לשרוד. מעגלים של תמיכה ועזרה הדדית נשית היו קרש הצלה עבורן. אלו שידעו לשיר ולרקוד הופיעו בבתי הקפה ובמועדונים, או שימשו כמלצריות ומארחות.

 

תלבושות ואביזרים לכל להיט     צילום: כפיר בולוטין

 

מועדון בתוך תיאטרון

כדי להשיג את האווירה המתאימה לאותן שנים במחזה סווינג, הוקם על הבמה מועדון בתוך תיאטרון. התפאורה עוצבה כמו בר ומועדון ריקודים עם במה על במה, מיקרופונים ותזמורת חיה. חמישה נגני ג׳אז מקצועיים, מתופף, קונטרבסיסט, פסנתרן, חצוצרן וסקסופוניסט מנגנים בכלים אקוסטיים, ללא מחשב, אפקטים וכלים אלקטרוניים. מוזיקה נקייה נאמנה למה שהיה פעם במועדונים של שנות ה-20. התזמורת מלווה את הזמרות והרקדניות וגם את המנחה והסטנדאפיסט שמגלם השחקן דניאל סטיופין.

 

הליהוק המוצלח של הזמרות על ידי המנהל המוזיקלי, אמיר לקנר, הוא זה שהופך את המחזה ללהיט. בחירה מצוינת של מיי פיינגולד ודנה מיינרט כקולות המובילים. היכולת של הזמרות להתמודד עם להיטים שבוצעו במקור על ידי הרכבים מוזיקליים אגדתיים. לשיר באנגלית, במבטא הנכון, בצבע ובקצב הג׳אזי את היצירות שהלחינו ענקים כמו ג'ורג' גרשווין ודיוק אלינגטון.

 

 הרמן ובנות הלהקה     צילום: כפיר בולוטין

 

תלבושות בסגנון סרטים הוליוודים 

לכל אלה צריך להוסיף את הגלאם ההוליוודי עם התלבושות הנכונות שעיצבה שירה וייז. את הרקדניות והזמרות היא הלבישה בבגדי הופעה בסגנון הסרטים ההוליוודיים. כל שיר זכה למערכת בגדים, כובעים, פאות ואביזרים שונים. התוצאה מרשימה, ססגונית וסוחפת. כדי לעצב את התלבושות הנכונות לדמויות היא נעזרה בצילומים היסטוריים מהמחצית הראשונה של המאה ה-20 של תושבים, חיילים ורקדניות. העשירים לבשו חליפות בהירות, דלי אמצעים חליפות כהות. בגדי חאקי לחלוצים, מדים לקצינים ולחיילים הבריטים, שרוואל ותרבוש לערבים. זווית עכשווית למחזה מעניק השחקן עמית קפון שממלא תפקיד של רקדנית בלהקה בשם יסמין. הוא מצליח לגנוב את תשומת הלב מהשחקניות הראשיות בחינניות מקסימה והופך לחביב הקהל כשהוא חושף את זהותו במחזה כערבי ישראלי וטראנסג׳נדרית.

 

 אל נא תאמר לי שלום, אמור רק להתראות      צילום: רונית סבירסקי

 

הסיום, שלא מותיר עין יבשה אחת באולם, נוגע בנימים הדקים ביותר של הימים הקשים בארץ. הזמרות עולות לבמה בשמלות לבנות רקומות ובפעם הראשונה בהצגה הן שרות בעברית את השיר אל נא תאמר לי שלום, אמור רק להתראות, כי מלחמה היא חלום טבול בדם ודמעות.