תערוכות חדשות - אלבום דרום, מסיבת אבל, לימבו אפוקליפטי וזמניות החיים

 

במוזיאון פתח תקווה לאמנות נפתחה תערוכה קבוצתית צלם הדברים: אלבום דרום ולצדה 5 תערוכות יחיד שמשירות מבט אל הכאב בתקווה ובעוצמה. התערוכות מוצגות מחודש יולי עד 31 בדצמבר 2024

 

 במבי של האמן דורון וולף      צילום: רונית סבירסקי

 

התערוכה הקבוצתית הגדולה צלם הדברים: אלבום דרום הפכה גם לספר שמציג עבודות צילום של 107 צלמות וצלמים שתיעדו בעבר ובשנה האחרונה את הנגב המערבי. אוצרות התערוכה פרופסור דנה אריאלי ואירנה גורדון. פרופסור דנה אריאלי, צלמת, חוקרת והיסטוריונית העוסקת בתרבות זיכרון ובטראומה החלה בעקבות 7 באוקטובר להעלות לעמוד הפייסבוק שלה עבודות של צלמים ישראלים שמתגוררים בנגב המערבי. הפוסט הראשון עלה ב-20 באוקטובר ואחריו מדי יום עלו עבודות של צלמים שאותם הכירה. עם הזמן פנו אליה צלמים נוספים שרצו לקחת חלק בפרויקט. שלל צילומים בטכניקות שונות של צילום אמנותי, מבוים, עיתונאי, תיעודי ווידאו. כל צילום או סרטון שיקף את נקודת מבטו המיוחדת של הצלם. היא החלה לאסוף את הצילומים במטרה להפיק ספר ובעקבות כך גם נפתחה התערוכה במוזיאון פתח תקווה לאמנות ובמוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקווה.

 

 צילומים של האמן עדי נס עם ילדי שדרות ואופקים   

  

באלבום משתתפים אנשים שאיבדו בני משפחה וחברים. הם מספרים את סיפורם וחושפים את הרגעים הפרטיים במונולוג אישי. לצידם ישנן עדויות כתובות לשבת השחורה שנכתבו על ידי שולי שטראוס ושחר והב. הצלם הצעיר ביותר בפרויקט הוא לביא ליפשיץ, לוחם בסיירת גבעתי, שנפל ב-21 באוקטובר 2023 וסיפורו מובא על ידי אימו שולמית. החלק השני של צלם הדברים מוקדש לחיים לצד הגדר וחוזר לימים של העלייה על הקרקע. צילומים של תושבים שמאז ומתמיד חיו תחת איום של מתקפות חוזרות ונשנות. עם הזמן נבנו המחסומים, הגדרות, המיגוניות, מבנים ציבוריים ממוגנים. לאורך השנים צלמים וצלמות תיעדו את החיים ואמנים יצרו בהשראתם. למרות זאת כמעט כל התושבים שחיו באזור תיארו אותו כגן עדן.

 

 הרגעים הפרטים של תושבי הנגב המערבי       צילום מתוך התערוכה: רונית סבירסקי

 

החלק השלישי מתמקד באירועי ה-7 באוקטובר שעדיין לא הגיעו לסיומם. הצילומים של הכאב, הלוויות, המשפחות החטופים שנאבקות על יקיריהן, המשפחות השכולות והרשימות שהותרו לפרסום שפוצעות את הלב. צילומי הגבורה, ההרס, הסבל והפינוי לצד היוזמות האזרחיות, הסיוע לחקלאים, התרומות והחיבוק החם. החלק האחרון הוא מבט אל העתיד דרך תמונות היסטוריות של הנגב המערבי מימי החלוצים והקמת היישובים הראשונים באזור. תיעוד שהסתמך על צלמי עיתונות וצלמים מקומיים מהמושבים והקיבוצים. צילומים בשחור לבן של ורנר בראון, בוריס כרמי, פאול גולדמן, דוד רובינגר נחל עוז בין השנים 1957-1953. במהלך התערוכה יתקיימו מפגשי שיח גלריה ודיון בהשתתפות הצלמות והצלמים, תושבי האזור המפונים, הרצאות ופנלים.

 

להלי פרילינג: השחר – מסיבה שהתפוצצה

הצבעוניות והפופ הזוהר שמציגה האמנית להלי פרילינג בשני חללים סגורים יוצרים לרגע אשליה של שמחה שמתפרקת במבט שני. הפיאנטה שנחבטה והתפוצצה בחדר הילדים מכסה בשלל צבעים את הקירות, ההפתעות שהיו בתוכה כבר אינן ועל השטיח שרועה בחורה צעירה שעיניה פקוחות וקשה לדעת אם היא חיה או מתה. היא כל כך אמיתית שמיד רוצים לעזור לה לקום. הצד המרוחק מרמז על כך שהיא נטולת יד ועל שולחן הכתיבה של חדר הילדים מונחת זרוע עם קעקועים זוהרים. האמנית שמתמחה בפיסול בחומר סיליקוני מצליחה להשיג אפקט היפר-ראליסטי של הדמות והתוצאה מסיבת אבל מורבידית.

החלל השני של התצוגה ממוקם בחדר ההקרנה של המוזיאון. על המסך מוצגת תמונת הסיום בשחור לבן של הסרט חלף עם הרוח. סרטון הווידאו מציג את בת הים הקטנה בלופ משובש ובאולם צופה בו בחורה שראשה מקושט בכובע דמויי פיאנטה צבעונית. בת הים הקטנה שבסיפור המקורי נעזבת על ידי הנסיך בסרטון של פרילינג הפנטזיה ההוליוודית מבטיחה שחר של יום חדש, שהיה משפט הסיום בסרט חלף עם הרוח.

 

 אפטר פרטי של האמנית להלי פרילינג      צילום: רונית סבירסקי

 

מור אפגין: לימבו – טבע ובינה מלאכותית

הטכנולוגיה, הבינה המלאכותית והקו הדק שעובר בין האנושי לטכנולוגי הם המסרים שבאים לידי ביטוי בעבודותיו של האמן מור אפגין. זוהי תערוכת היחיד הראשונה שלו והיא זכתה לשם לימבו שהוא תחום הביניים בין העולם הזה לעולם הבא. בתוך גליל זכוכית גדול הוא הציב יד פלסטיק שאוחזת בלפיד דמוי פסל החירות. היד מוקפת בסופות חול תמידיות ששוחקות אותה ככל שהזמן חולף. סדרת לוחות אלקטרונים ועליהם דימויים שנראים כמו שטיחי אפגני עם סצנות מלחמה, כלי נשק וחיילים מסתערים. עבודת וידאו עם אלמנטים בוטניים מתפרשת על פני שלושה לוחות ועומדת על רגלי מתכת דקות כמו עכביש ענק. הוא משתמש בתאורה סגולה שנהוגה בחממות לשיפור תנאי הגידול של הצמחים. הוא מטשטש את הגבולות בין הטבע והטכנולוגיה ויוצר הכלאות היברידיות.

 

 פסל החירות ולוחות אלקטרוניים      צילום: רונית סבירסקי

 

צבי טולקובסקי: צבע, חומר, אנרכיה

צבי טולקובסקי יוצר כבר למעלה מחמישים שנה בסגונות הפופ, דאדא ואקספרסיוניזם. בתערוכת היחיד שלו "צבע, חומר, אנרכיה" הוא מציג עבודות ציור, רישום וקולאז'. הוא מכין ויוצק בעצמו את הניירות עליהם הוא עובד. העבודות משקפות קונפליקטים חברתיים ופוליטיים בצבעים עזים של צהוב, אדום וכחול על גבי רקעים של שחור ואפור. חיבורים של מטוסים שטסים מעל אתרים היסטוריים, שלדים שקמים לתחייה, גיבורי קומיקס, שער הגיא, ג'סר א-זרקא, הר המנוחות, צומת ים המוות ונוספים. לכאורה כאוס צבעוני אבל כשבוחנים את הפרטים מתגלים המסרים שנחשפים כמו כתב חידה. הוא מציב את כל האובייקטים במישור אחד מעין הצהרה שאין הררכיה או כללים ברורים.

 

 צומת ים המוות, עבודת האמן צבי טולקובסקי        צילום: רונית סבירסקי

 

דורון וולף: ואניטאס – חטא היוהרה והדם הכחול

האמן דורות וולף שמתגורר בניו יורק גדל בנהלל ובין הפריטים שהותירו אחריו הוריו הייתה מפת המושב שתוכנן כטבעת סגורה דמוית שמש שרק חידדה את חטא היהורה והדם הכחול. מכאן שאב האמן את השם לתערוכה ואניטאס. המושג מתקשר אם תיאורי טבע דומם של מוות, גולגלות ושלדים שציירו ציירים הולנדים  ופלמים במאות ה-16, 17. וולף מצייר בסגנון ריאליסטי אלמנטים שקשורים בטבע דומם מזווית חדשה. הוא בחר לתעד מוזיאונים לטבע שבהם בני אדם מתבוננים בבעלי חיים שלמעשה הם פוחלצים מתים. הוא משתמש בהבזקי פלאש מצוירים במעין קריצה הומוריסטית לעידן הסלפי. הוא משתמש באלמנטים מחיי היום יום לצד איזכורים של יצירות אייקוניות של ברויגל או ולסקאז. פרידה קאלו הופכת בעבודתו לחיה ניצודה וכוס יין, כדור טניס או מגזין מקבלים הדהוד של יצירת מופת שנראית כמעט כמו צילום.

 

 עבודת האמן דורון וולף, מוזיאון הטבע      צילום: רונית סבירסקי

 

מיכל שכנאי : על כידון הברוש – תם הטקס

תערוכת היחיד של מיכל שכנאי עוסקת בזיכרון קולקטיבי בתרבות של ההתיישבות העובדת והקיבוצית שאליה היא משתייכת. היא גדלה בקיבוץ בעמק יזרעאל והתחנכה על החשיבות של הטקסים שחדלו להתקיים בתהליך ההפרטה. היא משתמשת בדימויים ישראליים אייקונים. אקורדיון, משאבת נפט, מעדר, מימיה ובונה מהם פסלים שמקבלים משמעות אחרת. יצירות פולחניות שלקוחות מתרבויות קדומות אבל שפת הפיסול המינימליסטית מקלפת אותן מהילת הקודש שלהם. היא עובדת עם בטון שמסמל עבורה הנצחה ואנדרטאות.

 

 חלון לים התיכון של מיכל שכנאי     צילום: רונית סבירסקי

 

החלל של התערוכה מסודר כמו בית עם מבואה וסלון. חפצים מונחים על מדפים כמו בספרייה ביתית. בכניסה ניצב מתקן מנגל שמתמלא מים משתי מימיות צבאיות במחזוריות בלתי פוסקת. ראשו של דוד בן גוריון מעטר פח שמן חלוד. לצד העבודות החומריות היא מציגה וידאו ארט מסרטים ארכיונים של טקסים קיבוציים שהוצאו מהקשרם ורוקנו מתוכן. העבודות שמוצגות בתערוכה נוצרו במשך ארבע שנים שקדמו למלחמה. פינוי הקיבוצים והיישובים מהצפון והדרום והצורך להחזיר אותם למקומם הטבעי בקרוב משנה את נקודת המבט על העבודות והתכנים שעולים מהתערוכה.