לו הייתי גוף, אורטוריה לשתי מוניות ולראות את הניגון

 

עונת התערוכות החדשה במוזיאון פתח תקווה לאמנות כוללת תערוכה קבוצתית רבת משתתפים "לו הייתי גוף", וידאו ארט פרפורמטיבי, דיאלוג בין אירה יאן לארתור קולינק והדפסי רשת בהשראת יצירות האמנות של המוזיאון, התערוכה תוצג עד 28 ביוני 2025

יצירת האמנית סיגלית לנדאו על רקע ציורים של נירית טקלה      צילום: רונית סבירסקי

 

התערוכה הקבוצתית "לו הייתי גוף" מציגה עבודות של 21 אמנים ששניים מהם יצרו עבודה משותפת. התערוכה מתמקדת בגוף הגשמי והרוחני, האנושי והלא אנושי כשברקע רוחשת המציאות הקשה של סכנה, מלחמה וטראומה. האמנים בתערוכה מציגים את נושא הגוף באמצעות ציורים, מיצבים, וידאו ארט ופסלים. אצל תומרקין הגוף הוא זירת קרב, המכנסת אליה את הקונפליקטים והמיתוסים של תולדות המערב והמציאות הישראלית, סיגלית לנדאו בוחנת את הגוף כמוקד אליו מתנקזים רכות וכאב, בציוריו האינטימיים של אלכס קרמר, ההשתנות והתנועה הם תנאי לחיים ואביטל כנעני מציעה את אותה התנועה באמצעות דיאלוג עם הטבע. רישומיה של עדי ארגוב עוסקים בהתמודדות אישית עם מגבלות גופניות כתוצאה ממחלה. מוחמד טוח'י חוקר את הגוף כבית וכהגנה. היצירה שלו נראית כמו אלונקה שמורכבת מחלקים דמויי ערבסקות.

 

מיצב האמנית אביטל כנעני       צילום: רונית סבירסקי

 

היצירה של רימה ארסלנוב מציגה שאריות של בית שהתמוטט בצבעים פסטלים עדינים רומנטיים שבהם נעוצים חלקי מתכת. הצלמת יאנה רוטנר צילמה פסלים במוזיאון רודן בפריז ופרקה לחלקים. בתערוכה מוצגים האברים השונים בתוך מסגרת ויוצרים סדרה שיכולה להיות פאזל של פסל שלם. ורה קורמן ועמרי אלורו יצרו מיצב של כפות ידיים קטועות ומדממות. הן עוברות ממצב קפוא לרעידות על ידי חיבור למנוע חשמלי שיוצר את הוויברציות. האמן יואב שביט יצר חלקי גוף שנושמים וקורסים כמו ריאות שמתרוקנות ותינוק טייס שמוצג בליווי פסקול מוזיקלי שהוא פרפרזה למשפט של עמנואל קאן והשאלה "למה אני רשאי לקוות" כשהמענה לשאלה הזו בתקופה הנוכחית הוא מעט מאוד.

 

ורה קורמן ועמרי אלורו יצרו מיצב איברים כרותים      צילום: רונית סבירסקי

איברים נושמים של האמן יואב שביט      צילום: רונית סבירסקי

 

הצלמת מרב מרודי החלה לצלם את סדרת "חיות פלסטיק" ברגע של ספונטניות. היא חיה בברלין וחגגה עם חברים יום הולדת בווילה על אגם בפולין. היא הביאה איתה לחופשה מסיכות של בעלי חיים שונים. הרגע שבו נולד הצילום היה בזמן ששחתה לבדה באגם והשמיים התקדרו לקראת גשם כבד. היא קראה לכולם לשים מסכות ולשבת על שפת האגם. רגע לפני שהחל הגשם נולד הצילום הראשון ואחריו הגיעו צילומים נוספים שמוצגים בתערוכה.

 

חיות פלסטיק צילום: האמנית מרב מרודי

 

מחוץ לחלל המוזיאון מוצגים פסליו המונומנטליים של האמן עפר ללוש. הסדרה, "אטליה" מוצגת במלואה לראשונה בישראל ומייצגת את עשייתו האמנותית בעשור האחרון. הפסלים הם: ראש גבר, איש יושב, אישה עומדת, אישה הרה וראש אישה.

 

פסל ראש אישה של עופר ללוש       צילום: רונית סבירסקי

 

האמנים המשתתפים: סשה אוקון, יקירה אמנט, עדי ארגוב, רימה ארסלנוב, דוריס ארקין, יסמין דייויס, מוחמד טוח'י, נירית טקלה, אביטל כנעני, עופר ללוש, הילה לולו לינ, פרח כפר בירעים, סיגלית לנדאו, מיה מוצ'בסקי פרנס, מרב מרודי, ורה קורמן ועמרי אלורו, אלכס קרמר, יאנה רוטנר, יובל שאול, יואב שביט ויגאל תומרקין.

 

יצירת האמנית דוריס ארקין       צילום: רונית סבירסקי

 

שרה לעצמות – כרמית חסין

תערוכה מוזיאלית ראשונה של האמנית כרמית חסין "שרה לעצמות". היא מחברת בין הגוף האורגני לטבע. הטבע האין סופי לעומת הגוף השברירי הפגיע. הפסלים שלה מורכבים מאבקת קוורץ שמספקת לה חברת אבן קיסר. היא משלבת את אבן הקוורץ הקשה עם החמר הרך שבו היא מותירה את טביעות אצבעותיה. מתקן שיקומי של מתכת הופך תחת ידיה למתקן משחק דמוי מקפצה. חלק מעבודותיה ניצבות בגובה ואחרות מדמות איבר אחד שמחפש את חלקיו האחרים בחלל.

 

 יצירת האמנית כרמית חסון       צילום: רונית סבירסקי

 

אורטוריה לשתי מוניות, רדיו ו-16 משתתפים

האמן דניאל קיצ'לס יצר וידאו ארט "אורטוריה לשתי מוניות, רדיו ו-16 משתתפים". קיצ'לס הוא אמן ומוזיקאי שמחבר בעבודה שלו הלחנה, וידאו וסאונד. הווידאו ארט שיצר בשנה האחרונה הוא עבודה מוזיאלית ראשונה שלו. המסך מפוצל לשניים ומקרין בצד אחד 12 נשים בגילים שונים שיושבות במונית ובצד השני נסיעה בכביש 1 משדה התעופה לירושלים. המונית מצולמת מבפנים אבל הקפיצות והתנודות של הנוסעות מרמזות על נסיעה בשטח משובש. הן מתנדנדות מצד לצד ושרות כמעט בלי להניע את השפתיים. הנסיעה בכביש 1 נראית כמו מצלמת גו פרו שנעוצה ברכב ומצלמת את הכביש חולף במהירות. 4 גברים מלווים את הנסיעה בשירה כשדמותם נשארת אלמונית. הרכב יוצא משדה התעופה לכיוון ירושלים והם מזמרים את שמות הישובים שמופיעים על גבי השלטים. לא ברור אם הם מציינים את התחנות כמקום שאליו הם הגיעו או כמקום שנפרדים ממנו.

 

 מתוך וידאו ארט של דניאל קיצ'לס   

   

הילי לב-גרינפלד ושיראל ספרא: שמש חצות

תערוכה זוגית של הילי לב-גרינפלד  ושיראל ספרא "שמש חצות" היא מטאפורה לטשטוש בין מצבים של ערוּת ושינה ולהפרעות במחזוריות המוּכּרת של יום ולילה. המושג שמש חצות מתייחס לתופעת טבע שמתרחשת בחוג הקוטב בקיץ. בשיא השקיעה השמש שבה לזרוח והימים מתחברים ללילות. בלילה יש אור מלא וקשה לדעת מתי מסתיים היום ומתחיל הלילה. העבודות של הילי לב-גרינפלד הן פיסול ויצירה בעץ. הפסלים נראים כמו בתים או מבנים אדריכליים, חלונות ומיצגים שנעים בין המודע לתת מודע. שיראל ספרא, שמתגורר בצפון, ונאלץ להתפנות מביתו במלחמה, חוקר מחזוריות ויחסיות בזמן ובמרחב. העבודות שלו נראות כמו מתקני שעשועים. בחלל החדר ניצב גלגל ענק שעליו הולבש סרט נייר עם ציור של שמיים ושמש עגולה שמקומה משתנה בכל פעם שמסובבים את הגליל. עבודות נוספות שלו הן רקמה צבעונית שעוטפת כרית עגולה וציורי שמן בגוונים עזים.

 

 שמש חצות של שיראל ספרא      צילום: רונית סבירסקי

ציור על עץ של הילי לב-גרינפלד         צילום: רונית סבירסקי

 

אירה יאן וארתור קולניק: לראות את הניגון

הציירת והפסלת אירה יאן זכורה ומוכרת בתיעוד ההיסטורי כאהובתו של המשורר חיים נחמן ביאליק. הוא היה זה שהחזיר אותה לחיק היהדות אחרי שהתבוללה. היא נולדת בקישינב, למדה אמנות במוסקבה והשתלמה בפריז. כשעלתה לארץ לימדה ילדים עבריים אמנות בצל עץ השקמה שהיה קרוב לביתה. בתערוכה מוצגות עבודות שלה לצד יצירות של ארתור קולניק, צייר, אמן הדפס, מאייר, מעצב וטיפוגרף. שני האמנים האלה איירו שתי מהדורות מיוחדות לסיפוריו של י. ל. פרץ. שמונה איורים של אירה יאן  ועשרים איורים של ארתור קולניק. האיורים של אירה יאן נוצרו שנתיים אחרי פרעות קישינב ב-1903. האיורים של ארתור קולניק מלווים את הסיפור גלגולו של ניגון, שמהדורה מיוחדת שלו ראתה אור בפריז ב-1948 והוקדשה לאחיו של קולניק, שנספה בשואה עם אשתו וילדיו.

יצירת האמנית אירה יאן      צילום: רונית סבירסקי

איור של ארתור קולניק לספרו של י.ל. פרץ        צילום: רונית סבירסקי

 

ליאור גריידי: חלוץ

ב-2023 יזם מוזיאון פתח-תקווה לאמנות תוכנית-שהות לאמנים בסדנת ההדפס של המוזיאון, ליצירה של סדרת הדפסים (בהדפס רשת ו/או תחריט יבש) בהתייחס לאוסף המוזיאון. בגרעין האוסף אלפי יצירות אמנות בסוגי מדיה מגוונים, שנרכשו ונאספו בסיוע תרומות ועיזבונות והן מגוללות את תולדות האמנות הארצישראלית והישראלית הָחֵל מראשית המאה ה-20. אמני התוכנית התבקשו ליצור עבודות חדשות בזיקה לאוסף, בליווי מקצועי של משה רואס, מנהל סדנת ההדפס של המוזיאון.

 

 החלוץ - פסל האמן זאב בן-צבי       צילום: רונית סבירסקי

 

ליאור גריידי, שנבחר למחזור הראשון של תוכנית השהות במוזיאון יצא למסע-חקר בחלל האוסף, תוך התחקות אחר מבנהו והתשתית האדריכלית שלו, אחר הסידור של המחיצות והמגירות והרווחים ביניהן. הווילון – מוטיב מרכזי ביצירתו של גריידי – מופיע בעבודות ההדפס כהפשטה. מבין היצירות שבאוסף, משכו את תשומת לבו של גריידי פסל החלוץ (1930)  של הפסל זאב בן-צבי הקוביסטי-פוטוריסטי ואופן הצבתו על מדפי האחסון. גריידי כולא את הפסל במעין כלוב זהב. בסדרה אחרת הוא רותם את דפוס הרשת כמחווה לצייר וחתן פרס ישראל, משה קופפרמן, עם רבדי צבע דחוסים סגולים ואפורים. 

 

 הדפסי רשת של ליאור גריידי בהשראת יצירות האמנות של המוזיאון       צילום: רונית סבירסקי

 

התערוכות מוצגות במוזיאון פתח תקווה לאמנות עד 28 ביוני 2025 בימים שני, רביעי, שישי ושבת 14:00-10:00, חמישי 20:00-16:00