מדגסקר - שמורת הצינגי ורפסודות על תקן מעבורות

 

הפרק השלישי במסע למדגסקר מתחיל בסיור בשמורת הצינגי שהיא תופעת טבע ייחודית בעולם, בין סלעים שחורים ומשוננים ומעברים צרים, מערת נטיפים, שדרת עצי באובב ושיט ברפסודה פרימטיבית על תקן של מעבורת

 

סלעים שחורים ומשוננים בשמורת הצינגי    צילום: רונית סבירסקי

 

למרות ההשכמה המוקדמת המתנו שעתיים בתור לכרטיסים בשמורת הצינגי (Tsingy de Bemaraha). התור אמנם היה קצר אבל כמנהג המקומיים אין מה למהר והכל Mora-Mora (לאט לאט). ירדנו לשיט קאנו בנהר מנמבולו (Manambolo נהר המזל) במטרה לראות שתי מערות נטיפים. המדריך הסביר שאנחנו שטים ומבקרים באתרים הקדושים למקומיים כיוון שבאזור ישנם קברים של המתיישבים הראשונים הפולינזים.

 

שיט למערות הנטיפים    צילום: רונית סבירסקי

 

ההנחיה היא שאסור להצביע מפאת כבוד המתים גם אם ראיתם את עוף הפיל שנכחד. לוקח בדיוק שתי דקות עד שהראשון מצביע לעבר ציפור או תנין ומקפל את האצבע מבויש כשהוא נתקל במבט הנוזף של המדריך. זה השלב שמתחילים לפתח תנועות עצבניות של הצבעה באגרוף קמוץ או עם המרפק. אם יש מגבלה של זמן עדיף לוותר על השיט ועל מערות הנטיפים ולהתמקד במסלול ההליכה בצינגי. המערות קטנטנות ומי שראה מערות נטיפים מרשימות בחייו שלא יבזבז את זמנו. אם בכל זאת החלטתם לבקר בהן הצטיידו בפנס.

 

מטפסים אל מערות הנטיפים   צילום: רונית סבירסקי

 

בסיום השיט התחלנו סוף סוף את מסלול ההליכה בצינגי. לפני ביטול הטיסה המפורסמת היינו אמורים לעשות מסלול של יום מלא, לאחר מכן הוא התכווץ לחצי יום ובסוף הלכנו שעה במסלול מעגלי. הסלע של הצינגי הוא משקע גירי והצורות המחודדות האלה הן היחידות על פני כדור הארץ. ההשערה היא שהתופעה נגרמה מגשם חומצי בעת התפרצות געשית וכתוצאה מכך נוצרו נקבוביות שנצברו בהם מים וחרצו בסלע. פירוש המילה צינגי במלגשית הוא אצבעות רגליים והאגדה אומרת שכשרצים יחפים על הסלעים זה כל כך כואב עד שמרקדים על קצות האצבעות.

 

 

לא מומלץ לרגלים יחפות     צילום: רונית סבירסקי

 

הליכה במסלול מעגלי בין צניפי הצינגי היא חוויה שלא תחוו במקום אחר בעולם כיוון שמדגסקר היא המקום היחיד בעולם שהתופעה הזו התרחשה בו לפני מיליוני שנים. מעברים צרים שאנשים עבי כרס יתקשו לעבור בהם. סלעי גיר שהתכסו בצמידה כהה נישאים מעל הראשים ובניהם שורשי צמחים ועצים. הטיפוס מתבצע על מדרגות סלע טבעי מאולתרות שקובעו לסלע עם מסמרי ענק ולא פעם הן מרקדות תחת הרגליים. מטפסים לנקודה הגבוהה ביותר שמאפשרת לצפות על הסלעים המשוננים ממבט על והמראה הוא בראשיתי.

 

בשעות אחר הצהרים התחלו במסע חזרה למורונדבה. במהלך הדרך חצינו שני מעברי מים באמצעות מעבורות פרימיטיביות שכבר לא קיימות אפילו במדינות עולם שלישי. רפסודות עץ פשוטות נעות בין הגדות כשגברים מפותחי שרירים דוחפים את המשטחים ידנית מניחים גשר שרשראות צר מברזל בין הגדה והרפסודה והנהגים המקומיים מנווטים במיומנות וירטואוזית את העלייה לרמפה ומסתדרים בצפיפות עד שלא נותר רווח בניהן. מנוע עתיק שמפריח ענני עשן מפוחמים מופעל והרפסודה מתחילה לשוט. התושבים המקומיים מצטרפים בהליכה ויורדים מן העבר השני לענייניהם.

 

 מעבורת מדגסקרית בשיטת "עשה זאת בעצמך"    צילום: רונית סבירסקי

 

עלטה כבדה כבר שררה כשחצינו את המעבר האחרון החושך כל כך עמוק במדגסקר עד שלא רואים דבר. אין שם זיהום אור והשמים זרועי כוכבים בכמות ובבהירות נדירה. בתוך החושך שלא איפשר לראות ממטר נשמעו צהלות ושירה של כפריים מלגשים. הקולות הלכו וקרבו לעברנו ורק אז הבנו שאנחנו צופים בהלוויה. השירה, הריקודים והצהלות אופייניים למקום וכל כך זרים לתרבות המערבית. הם שמחים כשהמת הולך לעולמו ומתאחד עם אבותיו. הם נושאים את הגופה עטופה בבדים צבעוניים קשורה למוט עץ ושטים אתה על גבי הרפסודה אל העיר הסמוכה כדי לקבור את המת. מספר חודשים לאחר מכן הם מקיימים את הטקס ההלוויה הרשמי ומעבירים את עצמות המת למקום הקבורה הקבוע.

 

הלוויה שמחה באמצע הלילה    צילום: דן עץ הדר

 

היום הסתיים בחצות לילה עם שובנו למורנדבה.  בדרכנו חזרה ראינו את שדרת עצי הבאובב בולטים בגזעם הלבן המרשים באור הירח במקום בשעת שקיעה המתוכננת כי כזכור במדגסקר המושג זמן גם הוא נותר בתקופת האבן.  שבנו למלון הצרפתי מתוך אילוץ נוסף של השיבוש בלוח הזמנים וזו הייתה הזדמנות לראות את חיי הדייגים בכפר הסמוך למלון.

 

 דייגים בעבודה   צילום: רונית סבירסקי

 

יצאנו לשיט בסירות קאנו כשבכל סירה יושבים 4-3 נוסעים. סירות עץ רעועות שמחוזקות עם מסגרת גדולה שמאזנת אותן ומתפרקת כל מספר מטרים. על הגדה משני העברים צומחים שיחי מונגרובים ששורשיהם גלויים. הם צומחים על גדות מים שיש בהם גאות ושפל ושילוב של מים מלוחים ומתוקים. עופות מים מתעופפים או מחפשים דגים לארוחת בוקר. דגי ריאות מטיילים על גדת הנהר במקומות בוציים. זהו דג שחי במים וביבשה משהו בין דג וזוחל אגרסיבי שנלחם על הטריטוריה.

 

צועדים לסירה שאוספת את המקומיים    צילום: רונית סבירסקי

 

תנועה ערה של מקומיים חושפת את דרכי ההובלה הציבורית שלהם באזור תעלת מוזמביק הנשפכת אל האוקיינוס ההודי. הם נכנסים למים בלבוש מלא וצועדים עד לנקודה שבה הסירה הציבורית אוספת אותם כדי לעבור לכפר השכן או לעיר הסמוכה. הונחתנו על החוף החולי הלבן שעליו עבדו במרץ משפחות של דייגים בשליפת הדגים מתוך הרשתות. הם לא נמצאים שם כדי לעשות הצגה לתיירים הם סיימו את הדיג הלילי וממשיכים את שגרת חייהם.

 

נכנסו לתוך הכפר לראות את הבקתות וחיי הכפר. חזירים ורדרדים סעדו את לבם במכלאות בנויות מענפי עצים. בגדים שכובסו הונחו בשמש על גדרות העץ. נשים בישלו על גבי פחמים את ארוחת האורז והדגים עבור הבעל והילדים, קצצו סלט עם בצל ותבלינים. קבוצת נשים ישבה סביב שק ענק של פרי השיזף ואכלה ונערים צעירים שיחקו בדומינו. קבוצת צעירות עליזה השתעשעה עם התינוקות בעוד אחת מרחה את פניה במסכת גיר עם כורכום כשהיא אוחזת בידה מראה מודרנית. צעירה אחרת מרחה את שערה בשמן שהחליק את תלתליה. הבקתות בפנים מכילות פריטים מועטים, סירי אלומיניום בגדלים שונים, מזרונים ישנים ובגדים. זוג צעיר שרק התחתן מתגורר במבנה דמוי אוהל צמוד לבקתה והם ישנים על גבי מחצלות.

 

ארוחת בוקר שגרתית בכפר הדייגים   צילום: רונית סבירסקי

 

הכפריים המלגשים אינם סובלים מרעב. יש להם גינות ירק ומספיק ירקות לצריכה אישית, הם ניזונים מהרבה אורז ודגה מהים ומהנהרות. העבודה הפיזית הקשה שהם נדרשים לבצע מדי יום מחזקת את מבנה גופם. הנשים הולכות בממוצע 6 קילומטרים ביום להביא מים. הן נושאות מטענים כבדים על ראשן מגיל צעיר, מה שמקנה להן גב וצוואר זקופים וגאים. הגברים מעמיסים על ראשם שקי ענק של דגים שהובאו על ידי הדייגים, נושאים לכפר אורז ופחם או עוסקים בהעמסת כלי הרכב על הרפסודות.

 

ילדות מגדלות ילדים    צילום: רונית סבירסקי

 

את מגוון התוצרת המקומית פגשנו בשוק של מורנדבה. היינו הלבנים היחידים שהסתובבו שם בין הכפריים. כיוון שמדגסקר עדיין לא מהווה יעד תיירותי מבוקש פגשנו מעט מאוד לבנים בכל האתרים שבהם בקרנו. הכפריים שמחים כשתיירים מגיעים לביקור והילדים מתקבצים בקריאות חדווה סביב הנשים הבהירות שנקראות במלגשית ואזה. הם עדיין לא מקולקלים ומבקשים "קאדו" שזו מתנה בצרפתית. עטים ועפרונות משמחים אותם מאוד ואני חוזרת שוב על הבקשה שלי אל תתנו להם כסף תשמרו על התמימות של עולם שהולך ונעלם.  בשוק של מורונדבה הם יושבים על שפת הכביש עם שום, ג׳ינג׳ר, בצלים, אננס ופרי עץ הבאובב. מסתובבים עם תרנגולות למכירה וביצים אורגניות. כשנטמעים בלב השוק נחשפים לתרבות האכילה בדוכנים פתוחים שבהם עומדים בשלנים ומכינים מנות. בסמטה אחורית מצאנו את ״הקייטרינג״ שמתפרש עם שורה של סירי אלומיניום רוחשים על גבי גחלים.

 

סיר הסירים בשוק    צילום: רונית סבירסקי

 

אנחנו אכלנו צהרים במסעדה מערבית ומשם לשדה התעופה ממנו המראנו לפרק האחרון של המסע בנוסי-בה (Nosy Be). בעוד אנחנו מחכים באולם הנוסעים הקטן נשמעה צפירת אזעקה שהכניסה אותנו לכוננות מבצעית. זה הנוהל כשמטוס נוחת אם במקרה איזה שור מסתובב על המסלול. על הקיר היה שלט כתוב בכתב יד עם פרטי הטיסה וכדי לרדת לעומק העידן האחר שבו נמצאת מדגסקר בקשו מהנוסעים לעלות על המשקל. אל תתבלבלו לא רק ששקלנו את המזוודות אלא שקלו את משקל גופנו ששוכלל במשקל המטען. העיקר שהטיסה המריאה בזמן והפעם התוכנית לא יצאה מכלל שליטה. 

 

 

בפרק הראשון - אי הלמורים, שוורים בשם זבו, למור איי-איי ולמור ששר אופרה

בפרק השני – למורים, סלעים מתקופה היורה, שדרת הבאובב, טיסה שבוטלה ושודדי דרכים

בפרק השלישי - שתי אטרקציות שקשה לשכוח, שמורת הצינגי ומעבורות שפסו מן העולם

בפרק הרביעי והאחרון - צפון האי שמושך אליו נופשים ומציע שפע של איים ואגמים