גואטמלה – אנטיגואה הפומפיי של מרכז אמריקה וטרק פקאיה על הר געש פעיל

 

אנטיגואה בגואטמלה היא עיר רומנטית יפהפייה מוקפת בשרשרת הרי געש ומהווה אטרקציות לטרקים על הרי געש פעילים. זה המקום שאפשר ללכת בו על מעל לבה רותחת  

 

תצפית על העיר אנטיגואה והר הגעש אגואה    צילום: רונית סבירסקי

 

אנטיגואה היא פנינה ארכיטקטונית שלא תרצו לפספס בגואטמלה Guatemala. היא קוסמת ברחובות האבן העתיקים שלה, אפופה בשלווה כפרית, בבתים נמוכי קומה הצבועים בגווני אדמה רכים, במזרקות והחצרות המטופחות ובעיקר במדרחוב הראשי ושער הכניסה שבראשו שעון שמהווה את אחד מסמלי הזיהוי של העיר.

 

 רחובות מרוצפים אבנים ובתים צבעוניים     צילום: רונית סבירסקי

 

הדרך לאנטיגואה (Antigua) מצ'יציקסטננגו אורכת כ-4 שעות ובמהלכה עוברים בין נופים מרשימים בדרך סלולה נוחה אבל איטית. דוכני מכירות של עבודות יד והרבה דלועים שבשלו בעונה הזו של השנה. לצדי הדרך יושבות משפחות עם ילדים שזכו לכינוי ילדי דצמבר. לרגל החג הם נוהגים לברך את הנהגים ואלה מצדם נותנים להם אוכל, שתיה או פירות מתנה. זה נראה כמו פיקניק משפחתי לצד הדרך. עוצרים לתצפית על וולקן דל אקווה, מבקרים במטע קפה מיוחד שמגדלים את שיחיו בצל כדי לשפר את איכות הפולים. הקטיף מתבצע ידני ואם מגיעים בעונת הקטיף בנובמבר אפשר לערוך סיור בחוות הגידול. 

 

 מטעי קפה לאורך הדרך     צילום: רונית סבירסקי

 

אנטיגואה, המכונה פומפיי של מרכז אמריקה, חוותה רעידות אדמה שהקשה ביניהם התרחשה ב- 1776. העיר שוכנת בבקעה ומוקפת בשלושה הרי געש שאחד מהם פעיל עד היום ומעלה פרצי אש ועשן מדי יום. אגואה (Agua) פואגו (Fuego) ואקאטנאנגו (Acatenango). היסטוריה שלה רוויה טלטלות, רעידות אדמה ושטפון. הספרדים בונים בה את המרכז השלטוני שלהם ומותירים אחריהם רשת רחובות בזויות של 90 מעלות. מבנים מרשימים, קתדרלה, בית עירייה וכיכר העיר. חלק מהבתים הקולוניאליים הפכו לבתי מלון. אחרי הרעידה הגדולה עברה הבירה לגואטמלה סיטי. ב-1979 אנטיגואה הוכרזה על ידי ארגון אונסק״ו כאתר מורשת.

 

 שער העיר והשעון     צילום: רונית סבירסקי

 

הכנסייה ששרדה את רעידת האדמה

כנסיית לה מרסד היא אחד מאתרי החובה בעיר. מבנה בעל קירות בעובי 1.5 מטרים ושלוש סיטראות בזיליקה. בכנסייה נמצאים הפסלים העתיקים ביותר בגואטמלה. זו הייתה הכנסייה היחידה ששרדה בשלמותה את רעידות האדמה. היא מעוצבת בסגנון הבארוק ובמרכזה עיטורים רבים. הרחובות מרוצפים אבנים בשיטת בניית הסולינג (דרך רומית).

 

הכנסייה ששרדה את כל רעידות האדמה     צילום: רונית סבירסקי

 

אטרקציה נוספת באנטיגואה הוא מלון קאזה דה סנטו דומינגו. מנזר עתיק שהפך למלון פאר בקנה מידה בינלאומי. חורבות המנזר שעבר שתי רעידות אדמה קשות משמשות כחלק מן התפאורה שהופכת את המקום לייחודי. מיסה מתקיימת בימי ראשון בין שרידי העתיקות. רעידת האדמה הגדולה ב-1773 היא זו שגרמה להרס הסופי של המבנה והוא נשאר נטוש עד ששוקם והפך למלון. הוא מוקף בגנים מטופחים, עצים, פינות ישיבה ותוכים צבעוניים שאינם מפחדים מהאורחים.

 

 מלון קאזה דה סנטו דומינגו     צילום: רונית סבירסקי

 

השוק הססגוני והירקות שכל אחד מגדל

הבוקר הראשון באנטיגואה מקדם אותנו כשהרי הגעש סביבה חשופים מענן ונצבעים בזהב בשעת הזריחה. להקת יונים גדולה ביצעה עבורנו מופע מחול מעל השעון שניצב בשער העיר. יצאנו אל השוק החקלאי הגדול שנמצא במרחק כשעה נסיעה ממרכז אנטיגואה. לצדי הדרך חוות גדולות עם מטעי קפה שגדלים בשיטה מוצלת שנמצאה יעילה יותר להשבחת הפולים. חלפנו על פני מכבסה ציבורית בכפר סנטה מריה דה חיסוס, שפועלת בשיטת כביסה ידנית.

 

מכבסה ידנית       צילום: רונית סבירסקי

 

גידולים של חקלאים מקומיים     צילום: רונית סבירסקי

 

טורטיות לארוחת בוקר בשוק     צילום: רונית סבירסקי

 

מעל בתי הכפר נישא הר וולקנו בגובה 3700 מטרים מעל פני הים. התיישבות כפרית למרגלות הר הגעש התפתחה בזכות אדמת הלבה הפורייה שמתאימה לגידולים חקלאיים. הססגוניות של שוק יום ראשון היא חגיגה לעיניים. דוכני פירות וירקות בשלל צבעים ונשים בתלבושת לאומית, חובשות כובעים ועטורות בתכשיטים.

 

כל אחת והגידול הפרטי שלה     צילום: רונית סבירסקי

 

בנדנדות וצעיפים      צילום: רונית סבירסקי

 

טרק על הר געש פעיל הפקאיה

חווית השהייה באנטיגואה לא יכולה להיות שלמה בלי הטרק המפורסם של הפאקאיה. ההרפתקה התחילה במשרד קטן בשם OX שבו שלמנו עבור 7 שעות של טרק בליווי מדריך צמוד ויצאנו ברכב שלהם לדרך. שעה וחצי נסיעה בוואן קטן הביאה אותנו עד למרגלות ההר. בשתיים בצהרים העננים השחורים לא בישרו טובות אבל באורח פלא השמיים התבהרו, פסגתו נחשפה במלוא תפארתה וענן עשן לבן שהתתמר ממנה היה קבלת פנים מרגשת. בכניסה לטרק התרוצצו ילדים צעירים והציעו לנו מקלות הליכה שגולפו מעץ טבעי או סוסים שאפשר לטפס על גבם עד הפסגה לאלה שמתקשים בהליכה. אנחנו בחרנו לעלות במו רגלינו מצוידים בבקבוק מים, כריך ופנס ראש (את הסוללות קנינו) שספקה החברה, כובע ופליז חם.

 

 עשן עולה מלוע הפקאיה לפני הטרק      צילום: רונית סבירסקי

 

יצאנו לדרך לטיפוס בגובה שבין 2400-1800 מטרים מעל פני הים. המקטע הראשון היה רצף של מדרגות שטוחות מאבן טבעית ולאחריו שביל עפר מעורב באבן בזלת שחוקה, טוף וגללים של סוסים. עצירות במרפסות תצפית לוו בהסברים של המדריך ונתנו הזדמנות לחדש את קצב הלב והנשימה. העלייה תלולה מאוד וחבורת כלבים עליזה מלווה את המטפסים ומחכה להם בסבלנות כשהם מתעכבים לנשום קלות.

 

 מטפסים על לבה שהתקררה     צילום: רונית סבירסקי

 

השמיים הבהירים, מזג האוויר הנוח עמדו לצדנו וכך הגענו תוך פחות משעה אל השלב שבו המשכנו בלב יער ללא נקודות תצפית עד לישורת אחת לפני האחרונה. נקודה שהפיקה שאגות התפעלות מכולם. זוהי רחבה גדולה קרובה לפסגה עם תצפית פנורמית של 360 מעלות. שעת שקיעה צבעה את השמיים באדום, אגמי מים תכולים נצפו באופק, גואטמלה סיטי נראית הרבה יותר יפה מהזווית הזו אבל יותר מכל היה שינוי המשמעותי במידות הקור. בתוך שניות נחשפנו לרוח שהקפיאה את הזיעה. הפליזים נשלפו מתיקי הגב, כובעי צמר ופנסי הראש נכנסו לכוננות.

 

 לבה זורמת מתחת לרגליים       צילום: רונית סבירסקי

 

ללכת על לבה רותחת

לוע הוולקנו נחשף כשהוא מכוסה בלבה שחורה שקפאה אחרי ההתפרצות האחרונה שהתרחשה 5 חודשים לפני ביקורנו במקום. מנקודה זו שטח הפנים הפך קשה לטיפוס. הלבה הקרושה בצורת גלים דרשה מיומנות לולינית ודילוגים אקרובטיים מסלע לסלע. לרגע היה נדמה שמישהו מתעתע בנו או שהגובה גורם לנו להזיות אבל פרץ של חום עטף את הגוף הקפוא כמו תנור ענק ואז הגיע השיא. לבה אדומה שנראתה כמו נהר רוחש בועות ואדים זרמה מתחת לסלעים. צעדנו סנטימטרים ספורים מעל אגם עצום של לבה רותחת שהציצה בינות הסלעים כמו עיניים בחשיכה שאפפה אותנו. תוך דקות עמדנו בחשיכה מוחלטת אנחנו והפאקאיה שהחליטה להיות חביבה אלינו ולא להתפרץ. פנסי הראש על ראשינו הפכו אותנו לגחלילות שחיפשו את דרכם במורד ההר. בנתיב הפרידה כיבד אותנו ההר בסדרה של פיצוצים שנשמעו כמו שחרור זיקוקים שאמנם לא זכינו לראות אבל כשהכל הסתיים שמחנו שזו הייתה רק מוזיקת לילה זעירה ולא הסימפוניה המושלמת.

 

לבה זורמת על הסלעים בפקאיה      צילום: רונית סבירסקי