רומניה  –  " החיים בוורוד"  -  מסע צילומי בארץ הצוענים

 

הצלמת הישראלית טלי נבו הצליחה להיכנס לכפרי הצוענים ברומניה וחזרה עם תיעוד נדיר של אנשים מיוחדים, שקופים, פשוטים וחסרי תקווה. תערוכת הצילומים תוצג החל מ-12 בנובמבר – 30 בדצמבר 2022 בגלריה המבואה, קיבוץ מחניים

 

משפחה בכפר גונבי המכוניות    צילום: טלי נבו

 

כצלמת תרבויות ואנשים אני מחפשת מקומות שהפשטות, השונות התרבותית והדתית, ולפעמים גם העוני הם המרכיב המרכזי של חייהם. אחת הארצות שמצאתי בה את שלל המרכיבים האלה היא רומניה. ארץ שמתרחשים בה תהליכים מאוד משמעותיים לאורך השנים והמשמעותי שביניהם הוא המעבר משלטון קומוניסטי לדמוקרטי. אמנם המשטר נפל אבל שרידיו עדיין מושרשים חזק בקרב התושבים. ניסיתי לראות ולהבין איך השינוי משפיע על התושבים מחוץ לבירה, בכפרים ובמחוזות הנידחים. האם האזרחים בכלל מעוניינים להיפרד מהחיים הקודמים שלהם ולהיטמע בעולם המודרני-קפיטליסטי?

 

הקונפליקט הנוסף והמשמעותי מאוד בתרבות ובחייהם של העם הרומני הם הצוענים. כ-2 מיליון צוענים חיים כיום ברומניה, חלקם אינם רשומים או מתועדים כתושבים או כאזרחי המדינה. ההיסטוריה, התרבות, המנהגים, אורח החיים הצבעוניים והסוראליסטיים שלהם סקרנו אותי מאז ומתמיד. סיפוריה של אמי, ילידת יוגוסלביה, על הצוענים שהיו חלק מנוף ילדותה, הסרטים הנפלאים של אמיר קוסטוריצה - "שעת הצוענים" , "חתול שחור חתול לבן ", "מסע העסקים של אבא ", עוררו אצלי סקרנות עצומה לפגוש את הקבוצה האתנית המיוחדת הזו.

 

ארוחת ערב מתבשלת בחצר    צילום: טלי נבו

 

מגבנים גבינות ואופים לחם בבית

הרומן שלי עם רומניה התחיל בתקופת הקורונה. כמו הרבה דברים שהמגפה הביאה אתה לטוב ולרע, הקורונה אפשרה לי לעשות את מה שאני הכי אוהבת והוא לצלם  אנשים. רומניה הייתה המדינה הראשונה שנפתחה לתיירים בין הסגרים וההגבלות. חוויתי את רומניה במהלך העונות השונות. התחלתי בסתיו מוקפת בצבעי שלכת אדומים וכתומים, המשכתי אל החורף הקפוא והמושלג, כשכל עונה הניבה חוויה שונה.

 

הגבן      צילום: טלי נבו

 

התחלתי את המסע בבוקרשט המיוחדת, המודרנית והקוסמופוליטית ואחרי פחות משעה של נסיעה הייתי כבר במחוזות שונים לחלוטין עם תחושה של חזרה בזמן עשרות שנים לאחור. באזורים הכפריים קיבלו אותי בסבר פנים חמות והוזמנתי באהבה ובפתיחות להיכנס לבתיהם. עקבתי מרותקת אחרי תהליכי הכנת הגבינות, הריבות, אפיית הלחמים והחקלאות שמתבצעת עדיין באמצעות קלשון. המראות הציורים, הפשטות והצניעות שלהם כבשה אותי לחלוטין. הם נראו ונשמעו לי מאושרים בחלקם והתרשמתי שאין להם עניין באורח חיים מודרני.

 

ילדים ללא נעלים וסיר אורז לכל המשפחה

לעומת זאת הכניסה לכפרי הצוענים כבר הייתה הרבה יותר מאתגרת. בחלקם, התושבים לא פגשו אנשים זרים ובוודאי לא תיירים, למעט נציגים מרשויות הרווחה. שורשי הצוענים מגיעים מהודו לפני כ-450 שנה ועד היום הם ממשיכים לחיות על פי מנהגי החלוקה לקסטות. זוהי היררכיה של מעמדות ומקצועות שעוברים מדור לדור מבלי שניתנת אפשרות לעבור מאחד לשני אלא באמצעות נישואין.

 

אם ושני ילדיה       צילום: טלי נבו

 

בקסטות הנמוכות העוני קשה מאוד והחוויה עבורי הייתה מורכבת. קשה לעכל את צורת החיים שלהם ובעיקר את חיי היום יום של הילדים שאין להם אפילו זוג נעליים תואמות שלא לדבר על כך שלימודים או חינוך כל שהוא לא קיימים. הם רובצים רוב שעות היום ללא עשייה או ניהול סדר יום. בחדר אחד עלוב מתגוררים ההורים עם הילדים בכל הגילים, לצדו מטבחון קטן ומעופש שיש בו רק סיר אורז אפוף זבובים, שמספק למשפחה את הארוחה העיקרית. ישנו ריבוי של נישואין בין קרובי משפחה וכתוצאה מכך הרבה ילדים סובלים מפיגור שכלי ומוגבלויות נוספות.

 

נועלים מה שיש בחורף הקפוא      צילום: טלי נבו

 

באחד הכפרים פגשתי את מריה בת ה- 15 שחולמת  להיות רופאה ולרפא את החולים בכפר, מרתה בת ה-12רוצה מאוד להיות מורה ומחפשת מי שילמד אותה קרוא וכתוב. תומס, שהתייתם מהוריו בגיל 10 מתגורר עם הדודים שלו ועוד אין ספור סיפורים עצובים שנחשפתי במהלך ביקורי.

 

מרתה רוצה להיות רופאה       צילום: טלי נבו

 

חוטבי עצים וגונבי מכוניות

הצוענים בקסטות הנמוכות עובדים בעיקר כחוטבי עצים. ביתו של ראש הכפר או מלך הכפר תמיד בולט בצבעוניותו וגדול יחסית לשאר הבתים. שער ברזל גדול מגן על ביתו וחצר אחורית גדולה משמשת מפגש לכל המשפחה המורחבת לארוחות ואירועים משפחתיים. אחד מהכפרים הראשונים שהגעתי אליהם זכה לכינוי "הכפר של גונבי המכוניות". מיד בכניסה לכפר המראה היה כל כך סוראליסטי, שהלב שלי התחיל לפעום במהירות עצומה מהתרגשות. הרגשתי כמו בתוך סצנה מסרט של קוסטוריצה, אבל המציאות עלתה על כל דמיון. מכוניות מפורקת שהספסלים שלהם משמשים את תושבי הכפר, שלדי מכוניות זרוקים בחצרות וילדים משחקים בחלקים שלהם. כשהגעתי אל ביתו של סנדו "מלך הכפר" זכיתי לקבלת פנים מרגשת, חמה ולבבית עד כדי הגזמה. אמו של סנדו בת ה-85 אינה חדלה לעשן, מציתה סיגריה בסיגריה ומזמנת את חברותיה לפגוש אותי וגם הן מעשנות ללא הפסקה. הן מלאות התפעלות מהאורחת הבלתי צפויה שהגיעה לכפר וחשתי שעבורם זו אטרקציה.

 

צילום: טלי נבו

 

רוקעי הנחושת והמכשפה הטובה

קסטה נוספת שזיכיתי להכיר היא הקלדרר. לקסטה הזו משתייכים נוודים שמתפרנסים כבר מאות שנים כרוקעי מתכות והגיעו דרך הודו למצרים סעודיה ומשם לאירופה. הם מבוססים יותר מבחינה כלכלית ומדברים בדיאלקט שונה לחלוטין מאחיהם. בתיהם בנויים כמו ארמונות אבן קטנים עם גגות משוננים מכסף והחלל הפנימי צבוע בצבעים עזים של ירוק בקבוק ואדום. הלבוש המסורתי שלהם ססגוני מאוד, הנשים לובשות שמלות אדומות ארוכות ועוטות מטפחות ראש צבעוניות. הגברים עטורי זקנים וחובשים כובעי צמר גבוהים.

 

ויקטור רוקע המתכות     צילום: טלי נבו

 

עד היום הם נחשבים לרוקעי המתכות הטובים ברומניה, בעיקר בריקוע פרסות סוסים, כלי נחושת יפיפיים ואפילו תכשיטים. הם מארחים למופת, לבביים ומלאים בסיפורים מרתקים. ויקטור ואווה המארחים שלי התחתנו כשוויקטור היה בן 12 ואווה בת 10. היום ויקטור בן 48 והם עדיין נשואים באושר מגדלים את שלושת בניהם ומתפרנסים ממלאכת ריקוע המתכות.

משם נסעתי לפגוש את קסנדרה המכשפה הצוענייה שהיא האישה הצבעונית והמעניינת ביותר שפגשתי מימי. היא מכשפה טובה, שרוצה לעשות רק טוב ושייכת לאליטה של הצוענים ברומניה, מכשפה בקרב הצוענים הוא מקצוע לכל דבר ועובר מדור לדור. קסנדרה היא דור שביעי בשושלת. הכישורים, לדבריה עוברים גנטית וגם כתוצאה משינון ספרי לימוד עתיקים. בעבר, לא הייתה זכות בחירה לצאצאיות אם להמשיך את שושלת המכשפות. כיום, שלושת בנותיה עוסקות יחד אתה בתחום מתוך בחירה מלאה.

 

קסנדרה המכשפה הטובה    צילום: טלי נבו

 

בתקופת שלטון המנהיג צ'אוצ'סקו נאסרו כל זכויותיהם של הצוענים והוחרמו מהם חפצים ותכשיטי זהב, שהוחזרו לאחר נפילת המשטר. הם מגדירים את דתם כנוצרית אורתודוקסית אבל אינם פוקדים את הכנסייה. הם מתפללים בטבע ומדי יום ראשון יוצאים ליער להתפלל, לנקות את הנפש ולקבל אנרגיות טובות. הוזמנתי להשתתף בטקס המיוחד הזה וחוויתי חוויה יוצאת דופן עם אישה מופלאה מרתקת, מלאת אנרגיות, מארחת למופת ומלאת אהבה. זכיתי לחוויה חד פעמית מופלאה.

 

חסרי הבית שחגגו יום הולדת

מקום נוסף עליו אני רוצה לספר הוא תוצר של נפילת המשטר הקומוניסטי. מפעלים רבים נסגרו ושיכוני המגורים לעובדי המפעלים ומשפחותיהם ננטשו. המבנים הנטושים התמלאו בחסרי בית רומנים וצוענים כשהם חיים בלי תשתיות וללא חיבור לחשמל או למים. הממשלה אינה דואגת להם ובמקרה הטוב הם מקבלים קצבה של 10 אירו לחודש. חלק ניכר מהגברים שיכורים כבר בשעות הבוקר, הילדים מביאים שאריות של עצים להבעיר אש בתוך החדרים כדי להתחמם.

 

מסתדר עם קצבה של 10 אירו בחודש     צילום: טלי נבו

 

להיכנס לשכונה הזו הייתה משימה לא קלה. החשדנות הייתה עצומה והורגש שהם אינם רגילים שמתעניינים בהם. למזלי נתקלתי בגבר במצב שיכרות קל יחסית, שקיבל בשמחה את ביקור הפתע שלי והציע לי להתלוות  אליו לקומה השנייה של הבניין שבו נערך טקס יום הולדת לאחד הדיירים. עליתי אתו דרך חדר המדרגות הרעוע, עברתי במסדרון אפל שצבוע בצבעים כחולים, דפקתי בנימוס על הדלת שם ישבה חבורת גברים שיכורים סביב שולחן קלפים וחגגה יום הולדת לניקולס. את השם ניקולס אני נתתי לו כי הוא הזכיר לי את ניקולס קייג' וחשבתי לעצמי איך במציאות שונה הוא יכול היה להיות כוכב קולנוע הוליוודי. ניקולס חבש כובע של קוסם שמצא באחד הפחים בסביבה, חייך אלי חיוך מקסים ועשה לי סיור בבניין, הוא לא האמין שמישהו מתעניין במקום שכוח האל הזה. הוא הצטלם ושיתף פעולה עם המצלמה כמו שחקן מנוסה. שרתי לו שירי יום הולדת והתקשיתי להיפרד. הבטחתי לחזור.

 

 

ניקולס חוגג יום הולדת     צילום: טלי נבו

 

במסעי, פגשתי אישית ודרך עדשת המצלמה אנשים מיוחדים, חלקם חיים בפשטות, חלקם מרוצים מחייהם אבל למרביתם יש חיים קשים מאוד. באמצעות הצילום שלי אני מנסה להציג את האנשים השונים, המיוחדים, השקופים, הפשוטים וחסרי כל בתקווה שקולם יישמע. אני אחזור לרומניה בקרוב להמשיך ולפגוש את האנשים האלה ועוד רבים אחרים כמותם.

 

טלי נבו, צלמת תיעודית