סיור ביפו העתיקה ושכונת עג'מי - הסיפורים שנחבאים בין החומות

 

בערים עתיקות יש קסם שטמון באבנים, בסמטאות הצרות ובחצרות הנסתרות. כזו היא יפו העתיקה ושכנתה הצמודה שכונת עג'מי שנמצאת מחוץ לחומות. מיקומה של העיר על מצוק שנופל אל הים מעצים את יופייה של יפו. גלריות, בתי אמנים, מסעדות בתי קפה ונוף לים. 

 

 תצפיות נוף לים     צילום: רונית סבירסקי

 

שוק הפשפשים

ההופעה הראשונה של המושג "שוק הפשפשים" בהיסטוריה ידועה משנת 1860 בצרפת. מייחסים את מקור השם לאנשים שהביאו את הרהיטים הישנים, החפצים המשומשים והשטיחים הדהויים למכירה בשוק ובתוכם הסתתרו הפשפשים, שעברו בדרך זו מבית לבית. שוק הפשפשים מתקיים על בסיס של השכרת שטחים לכל אדם שרוצה למכור חפצים ועתיקות וישנם כאלה בכל מקום בעולם, בערים הגדולות ובכפרים הקטנים בשווקים קבועים או בשוק של סופשבוע. זהו המקום היחידי שאפשר להפוך בו לסוחר ללא השקעה כספית. מספיק לפרוס את החפצים על המדרכה, על גבי עגלה ניידת או על גג הרכב.

 

מסעדות במבנים עתיקים      צילום: רונית סבירסקי

 

כבר במאה ה-19 ארץ ישראל לא פיגרה אחרי חידושים עולמיים. עשר שנים בלבד אחרי שהוקם שוק הפשפשים המפורסם בפריס, נפתח ביפו ב-1870 "שוק המנזר" על ידי המסדר היווני-אורתודוכסי. הם השכירו את החנויות בשוק לסוחרים יהודים בשנים שחומותיה של יפו עוד עמדו על תילן. כשנפוליאון בונפרטה כבש את יפו הוא הרס אותה כמעט עד היסוד ורק חלקים קטנים נותרו מן החומה.

                           

כיכר קדומים     צילום: רונית סבירסקי

 

מי יזם את השעון המפורסם

את השעון המפורסם, סמלה של יפו, בנו בתחילת המאה העשרים. האגדה מספרת שיוסף מויאל, הסוחר העשיר מנווה צדק היה בין מעודדי הקמתו. הוא היה היחיד שהחזיק ברשותו שעון כיס צרפתי מזהב וכשנמאס לו לדווח לכל דיכפין על השעה  פעל להצבת השעון. זו האגדה, בפועל היה זה מוריס שינברג, בעל חנות תכשיטים ושעונים ביפו, שיזם את הקמת השעון לכבוד חגיגות 25 שנים לעלייתו לשלטון של השליט התורכי עבדול חמיד השני. לגבי שנת הבנייה המדויקת היו הדעות חלוקות שנים רבות, כיון שבצדו האחד כתוב שהקמתו נעשתה במלאות 25 שנה ובצד השני במלאות 30 שנה. התעלומה נפתרה כאשר אחד ההיסטוריונים מצא גלויה שבה צולם השעון מתנשא לגובה שתי קומות בלבד וכך הבינו שהוא נבנה בשני שלבים ורק חמש שנים מאוחר יותר הוסיפו לו קומה וחצי.

                    

סמטאות ציוריות וגלריות אמנים     צילום: רונית סבירסקי

 

גמנסיה הרצליה הראשונה

עד קום המדינה התגוררו ביפו 25 אלף יהודים ו- 20 אלף ערבים שחיו זה לצד זה ביחסי שכנות ומסחר. במלחמת השחרור ברחו רוב התושבים הערבים וחלקם חזרו אחרי קום המדינה. רחוב רזיאל, שמכונה על ידי תושבי המקום בוסטרוס, היה שייך ברובו בסוף המאה ה-19 לעוואד אלכסנדר, שהיה כל כך עשיר עד שהחליט להעניק לעצמו שם מכובד יותר והחליף לאלכסנדר האוורד. בחזית הבתים נמצאים עד היום שלטים שנושאים את שמו בציון התאריך 1889. ברחוב רזיאל הוקמה גימנסיה הרצליה הראשונה על ידי ד"ר מעון ואשתו פאניה. בארבעה חדרים הם לימדו את 26 התלמידים העבריים הראשונים, ואחר כך עברו לרחוב אילת ומשם למבנה הקבוע ברחוב הרצל.

 

                                                  מסלולי הליכה    צילום: רונית סבירסקי

           

תחנת רכבת פריזאית

המשרד הארץ ישראלי שפעל בראשותם של ארתור רופין ויעקב טהון עמד גם הוא ברחוב רזיאל. המשך הרחוב מגיע אל מבנה הדואר המרכזי, שנבנה בשנות ה-20 והוא משמש עד היום מודל לתכנון אדריכלי יפיפה. לא רחוק ממנו אפשר לראות את תחנת הרכבת הישנה, שנראית כמו העתק של תחנת רכבת פריסאית מימיה הראשונים. שדרות ירושלים הסמוכים נקראו לפני מאה שנה שדרות ג'מל פחה, על שמו של השליט הטורקי שנהג ביפו בקפריזות משונות. הוא הרס את בית הקברות והשוק שהיה לאורך הטיילת כי הם הפריעו לו ובנה שדרה רחבה עם דקלי ושינגטוניה ופיקוסים, שמשמשים כשדרה המרכזית של יפו גם היום.

 

עתיקות ביזאנטיות שנחשפו במקרה

רחוב פנחס בן-יאיר מכניס אותנו לאווירה של עיר עתיקה עם סמטאות צרות ובתי אבן צפופים. במספר 10 נמצא בית מרקחת "ורסנו", הראשון שהוקם ביפו. ברחוב שמעון הצדיק הקימו בית חרושת לשיש מעל שרידיה של חומה צלבנית ושוק המנזר ששוקם ושוחזר יהפוך ובקומה התחתונה שומרו עתיקות מהתקופה הביזאנטית, שנחשפו במהלך השיפוצים. הטיח היפואי האדמדם, שמכסה את הקירות עומד בכל פגעי מזג האוויר וצבעו לא מתעמעם. הרחוב המרכזי של סוחרי העתיקות ביפו נקרא בית האש"ל - ראשי תיבות של אוכל, שינה, לינה. זהו המקום שאליו הגיעו הסוחרים אחרי כמה ימי רכיבה והוא שימש להם כאכסניה עד שסיימו את עיסוקם.

                                     

סוס נדנדה ובירה קרה

מרחוב בית אש"ל מתפצלות סמטאות ציוריות קטנטנות, שמסומנות במספרים ועד היום לא נתנו להם שמות. בסמטאות הללו מוצעים למכירה חפצים עם אישיות, שטבועים בהם סיפורים של אנשים חיים ומתים. פעם היו להם ימים מפוארים ומכובדים והם מחכים לבעלים החדשים שיחזירו את ימי תפארתם. גלגל של כרכרה עתיקה, הגה של ספינת משא, שרידיו של סט סכו"ם מכסף, פגיונות מעוטרים ובאמצע הרחוב משדל רוכל את העוברים והשבים שסוס העץ המתנדנד הוא הלהיט העכשווי לכל ילד שנולד. רוכל אחר מסתובב עם טס נחושת ועליו ספלי קפה ריחניים ובצד מתגודדת חבורת זקנים ומתמקחת על מחירן של מטבעות עתיקות. כמרים מזוקנים עטופים בגלימות כהות, תושבים מקומיים ותיירים יושבים סביב שולחנות שעומדים באמצע הרחוב, מתחממים בשמש, סוקרים את העוברים והשבים ולוגמים בירה מכוסות ענק. חנויות מציעות אביזרים לסרטי קולנוע ישראליים, חפצים עם ניחוח של שנות ה- 30, מזוודות עור משופשפות, נעלי עקב מחודדות, שמלות צ'רלסטון, שעוני מטוטלת, בקבוקי בשמים ווילונות קטיפה.

 

 בתי קפה מול הים     צילום: רונית סבירסקי

 

בית החולים הצרפתי

ישנם גם אתרים שנמצאים מאחורי שערים נעולים ולעיתים זוכים להצצה חטופה בהם. האחד הוא בית החולים הצרפתי ברח' יפו 24, שהוקם ב- 1880 על ידי מנזר של נזירות צרפתיות והיום הוא משמש בית אבות לנזירות זקנות. מבנה עתיק שמור ומטופח מוקף בעצי פרי עתיקי יומין ובמרכזו מזרקת מים ופסל גדול של מדונה. בתוך המבנה נמצאת כנסייה בת 120 שנה עם פסלו של ישו וויטראז'ים ששכבות האבק עליהם אינן מתירות לקרני האור לחדור פנימה. האתר השני נמצא בהמשך רחוב יפו במבנה משופץ שבו מגוררים היהודים המשיחיים ובגן מאחוריו נמצא בית הקברות הפרוטסטנטי העתיק שבו נקבר ב- 1866 ד"ר תומס הוצ'קין, שהיה רופאו האישי של מונטיפיורי וחוקר מחלת ההוצ'קין.

 

חלונות ויטראז' ואבני פסיפס

מיפו לשכונת עג'מי שהולכת והופכת לסינדרלה מקומית. השכונה תוכננה בצורת שתי וערב וצופנת בין רחובותיה תערובת של ישן וחדש, בתים מודרניים שמשתלבים באופייה של השכונה לצד בתים בני מאה שנים. הרחובות שיורדים אל הים מאפשרים תצפית בין הבתים אל הרקע הכחול וסירות הדיג ששטות באופק. הצצה לחצרות הפנימיות חושפת חלונות ויטראז' צבעוניים, עיטורי עץ מרהיבים, בתים עם תקרות קמורות וגבוהות, רצפות מעוטרות באבני פסיפס וחלונות צוהר מעוגלים שהיו שיטת מיזוג האוויר של פעם. בין הבתים העתיקים ישנם כאלה שמזכירים את הארכיטקטורה של נווה צדק וישנן אחוזות שגן רחב ידיים מקיף אותן והן מסתתרות מאחורי חומות גבוהות.

                   

יצירות פסיפס בבתים פרטיים     צילום: רונית סבירסקי

 

בתים של עשירים

ישנם סגנונות בנייה ותפיסות אדריכליות שונות, דקלי וושינגטוניה דקיקים וגבוהים, קירות חיצוניים מאבני כורכר ונוף שמשקיף אל ההאנגרים של הנמל מתקופת המנדט הבריטי. הנמל עומד עדיין שומם ונטוש אבל התוכניות מבטיחות להפוך אותו תוך שלוש שנים  לטיילת עם בתי קפה קטנים וגלריות על המזח ולשמר את אחד הנמלים העתיקים ביותר בעולם. בסוף רחוב הצדף עומדים כמה בתים שעוצבו על ידי ארכיטקטים, ששילבו ישן עם חדש, הותירו את המבנה המקורי והוסיפו ברכת שחיה עם עמודים קורינטיים, אלמנטים של בנייה מערבית מעורבת במזרחית וקצת קשה להאמין שזו הייתה פעם שכונת מצוקה. ברחוב שערי ניקנור, הרחוב שבו התגוררו מרונים עשירים עומדים בתים שמזכירים ארמונות מפוארים ומסוגננים, מוקפים בחצרות ירוקות, חומות אבן גבוהות ובשערי ברזל מרשימים.

 

בתים מפוארים ובנייה חדשה    צילום: רונית סבירסקי