מי מפחד מווירג'יניה וולף?
המחזה עטור הפרסים "מי מפחד מוורג'יניה וולף?" עולה על בימת תיאטרון הבימה ומצליח לבעוט ולזעזע את הצופים גם בעידן שכולם תולים את הכביסה המלוכלכת על חוטי הרשתות החברתיות.
המחזה פרי עטו של אדוארד אלבי, הוצג ב-1964 על במת ברודווי ונחשב ליצירת מופת של הקלאסיקה המודרנית. ההצגה זכתה בחמישה פרסי טוני, פרס איגוד המבקרים הניו-יורקי והייתה מועמדת לפרס פוליצר לדרמה. אליזבט טיילור וריצ'ארד ברטון שיחקו בגרסה שעובדה לקולנוע. בארץ, עלתה ההצגה לראשונה בתיאטרון הבימה ב-1965 בתרגומה של תרצה אתר ובבימויו של היי קלוס וחודשה ב-1976. תיאטרון בית לסין העלה את הגרסה שלו ב-1988 כשמרים זוהר מככבת בשלושת ההצגות בתפקיד הנשי הראשי. הפקה נוספת של בית לסין ב-1997 עם יונה אליאן וב-2008 בקאמרי. כל תיאטרון מוסדי או פרינג' רוצה להתהדר במחזה הזה במסגרת הרפרטואר שלו ואפשר לומר שהם לא מפחדים מהזאב הרע. זהו ההסבר לשם שעושה שימוש בהקשר לשיר הנודע מתוך סרט האנימציה של דיסני "מי מפחד מהזאב (Wolf) הרע?"
.jpg)
מרתה (מאיה מעוז) וג'ורג' (גיל פרנק) צילום: ז'ראר אלון
סיפור המחזה מבוסס על חיי זוג נשוי בעשור החמישי לחייו, שהופך את חיי הנישואין לערימת אשליות שקריות כדי לשרוד את החיים המשותפים על המהמורות והכשלונות שבהם. מרתה, בתו של נשיא האוניברסיטה נשואה לג'ורג', פרופסור להיסטוריה באותו מוסד. הם מארחים בביתם, בסלון קטן בניו אינגלנד, זוג צעיר שאך הגיע לעבוד באוניברסיטה. ניק, מרצה לביולוגיה עם שאיפות גדולות להתקדם ומיצי, אשתו התלותית. משחקי הכוח, המילים הבוטות, ההתנהגות חסרת המעצורים, ההתערטלות הפיזית והנפשית של המארחים סוחפת גם את הזוג הצעיר ללילה רווי אלכוהול עם טקסטים נועזים ומטלטלים בתרגומו של דורי פרנס.
במה כזירת אגרוף צילום: ז'ראר אלון
אדוארד אלבי אמר שזהו מחזה שבנוי על שחקנים וכי ההצגה תלויה בכשרונם של המבצעים. מאיה מעוז בתפקיד מרתה, לא מותירה צל של ספק באשר ליכולתה לחיות את הטקסט ולהכיל את הדמות. היא נכנסת לעורה של מרתה כאילו גדלה בתוכו. גיל פרנק, בתפקיד ג'ורג', מצליח לדלג בקלילות בין דמות הפרופסור המעונב לבעל הציני וחסר החמלה. רוי מילר בתפקיד המרצה הצעיר ומיצי אשתו זכו לבימוי נכון שמשאיר את הזרקורים על מרתה וג'ורג'.
הבמאי, אילן רונן, חרג מן הקופסא ובחר בתפאורה שרחוקה שנות דור מהסלון עמוס הספרים והספה הנינוחה שאיפיינו את ההפקות הקודמות. הוא בחר באולם שצורתו ארנה של 360 מעלות עם רחבה שנראית כמו זירת איגרוף. בעזרת התפאורן ניב מנור הוא הציב רהיטים במקום חבלים. שני שולחנות ארוכים עמוסים בבקבוקי אלכוהול ומתקן לקרח ושני ספסלי ישיבה מודרניים תוחמים את ארבעת פאות הזירה. גם עיצוב הבגדים של ילנה קלריק עדכני בגווני שחור-לבן ומשתלב בצבעי הריהוט והרצפה הלבנה. הקרבה הפיזית בין השחקנים לקהל מוסיפה לתחושה שהצופים הם קצת יותר מסטטיסטים במחזה ואולי יגישו גם להם כוס ברנדי עם קרח.
