המרכז למורשת יהדות בבל

בנין גדול בסגנון אדריכלי מזרחי שבחזיתו שער קמור, דלת עץ ענקית בעלת שתי כנפות וצמד מרפסות תלויות מעץ כהה מקדם את פני הבאים למרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה

 

 צילום: רונית סבירסקי

 

המרכז נפתח לציבור בשנת 1988 כדי לשמר את ההיסטוריה של הקהילה היהודית בעיראק ולספר את סיפורה לדורות הבאים. אור יהודה נבחרה כמקום הטבעי ביותר כיוון שהייתה בה אחת המעברות הגדולות בישראל לעולים מעיראק שעלו בשנים 1952-1950. חבר הכנסת מרדכי בן פורת,  יליד עיראק, היה מראשוני המייסדים של המרכז. לצדו פעל שלמה הלל, אף הוא יליד עיראק, שהיה שר המשטרה ושר הפנים בממשלות ישראל. תורמים רבים מצאצאי הקהילה סייעו בהקמת מרכז מרשים שמשלב מיצגים, פריטים מקוריים, תמונות, וידאו ארט, שיחזור ושימור חפצים נדירים.

 

שחזור הבית המקורי    צילום: רונית סבירסקי

 

צילומי משפחות בני מאה שנים

המתחם פרוש על פני שתי קומות ומחולק לשלושה נושאים מרכזיים: סרט פתיחה של 10 דקות שמספר את סיפור ההקמה, מעגל החיים של קהילת יהדות בבל והעלייה למדינת ישראל. בכניסה נמצאת חנות של פריטים הקשורים למסורת העיראקית וספרים שונים ביניהם ספרי בישול מהמטבח העיראקי, ספרי הגות, אוטוביוגרפיות, סיפורים אישיים, הסיפור שלא סופר על הגטו היהודי ב-1941 על גדות הפרת. ספריו של הסופר המזוהה ביותר עם הקהילה אלי עמיר שהמפורסמים בהם הם: נער האופניים, תרנגול לכפרות ומפריח היונים.

 

 צילומי דיוקנאות משפחתיים     צילום: רונית סבירסקי

 

מן העבר השני נמצא חדר שבו מוצגים תצלומי דיוקנאות משפחתיים של יהודים שצולמו בעיראק מהמחצית השנייה של המאה ה-19 עד שנות ה-60 של המאה העשרים. על הקיר הפותח של התערוכה מוצגות שתי רפרודוקציות של דיוקנאות משפחתיים שצוירו על ידי אמנים הולנדים והשפיעו על צילומי דיוקנאות שנעשו בסגנון דומה. התצלומים מנציחים משפחות בהרכבים שונים ובטכניקות מגוונות של שחור לבן, צילום צבוע וצילומי צבע. באודיטוריום הסמוך מוקרן סרט קצר על סיפור הקמת המרכז ומשם מתחיל הסיור באגפים השונים.

 

הקהילה ממלכת יהודה

מספר חללים מוקדשים להיסטוריה של יהדות בבל שהחלה בהגליית היהודים מארץ ישראל והסתיימה באמצע המאה ה-20 עם עליית הקהילה היהודית לארץ ישראל. התצוגה מתארת את אותן 2600 שנים שבהן הייתה בבל מרכז אינטלקטואלי, רוחני ומוסרי של היהודים הגולים. כ-40 אלף יהודים נעקרו מבתיהם בממלכת יהודה והוגלו על ידי נבוכדנצאר מלך בבל אל ממלכתו. בתקופת מלכותו של כורש הם הורשו לחזור לארץ ישראל. חלקם חזרו והקימו את בית המקדש השני אבל הוגלו שוב על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה אחרי חורבן בית המקדש. פליטים יהודים מארצות שונות הגיעו לבבל ונוצר בית לאומי ליהדות העולם. הקהילה עברה תקופות שלוות לצד רדיפות קשות על ידי שליטים שונים לאורך השנים.

 

 רפליקה של גליל כורש     צילום: רונית סבירסקי

 

בתקופת התלמוד הקימו יהודי בבל את הישיבות סורא, נהרדעא ופומבדיתא, שראשיה נחשבו לקובעים בענייני דת בעולם היהודי. רבנים אלה ערכו את התלמוד הבבלי, החיבור הרוחני של היהדות, וכתבו את ספרות הגאונים שפירשה את התנ"ך והתלמוד. חוקים מגבילים ורדיפות בשנים 1038-598 גרמו לירידת יהדות בבל מגדולתה ורק במאות ה-19 וה-20 היא שוקמה. הוקמו מוסדות חינוך תורניים ובתי ספר קהילתיים מודרניים. המקצועות המסורתיים הוחלפו במסחר בינלאומי ובמקצועות מודרניים. הם השתלבו בעסקים ובבנקאות ופתחו נתיבי מסחר להודו, סין, הונג קונג, בורמה, אוסטרליה, אנגליה ומערב אירופה. בבגדאד במאה ה-19 היוו היהודים שליש מאוכלוסיית העיר והחזיקו את רוב המסחר בידם.

 

דגם של ישיבה בבבל בתקופת התלמוד     צילום: רונית סבירסקי

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה החלו ההשפעות להגיע גם לעיראק. שיח' אמין אל חוסייני שהיה מקורב להיטלר ביקר בעיראק וספרו של היטלר מיין קאמפף תורגם לערבית. באותה תקופה החלו רדיפות וסחיטת כספים מהקהילה היהודית. ב-1 באפריל 1941 הייתה הפיכה צבאית במדינה בהשפעת השלטון הנאצי. בחג השבועות 2-1 ביוני, כשהיהודים חגגו בעלייה לרגל אל קבר יחזקאל החלו הפרעות בבגדאד. כ-180 יהודים נהרגו ולמעלה מאלף אנשים נפצעו. האירועים האלה הביאו לתחילת הפעילות הציונית. בשנות החמישים החלה עזיבה גדולה של היהודים שהורשו לעזוב את עיראק אבל ללא רכושם. בין השנים 1951-1950 המוסד לעלייה ב', שהיה הזרוע הביצועית של המוסד, ניהל את הרכבת האווירית ההמונית והביא כמעט את כל 140 אלף יהודי עיראק למדינת ישראל במבצע שהוכתר בשם "עזרא ונחמיה". בעיראק נותרו 6 אלפים יהודים שנרדפו על ידי מפלגת הבעת' ועזבו את עיראק בשנים מאוחרות יותר. 

 

דגם של ישיבה בבבל בתקופת הגאונים     צילום: רונית סבירסקי

 

בתצוגה ההיסטורית ניתן לראות צילום שמשחזר את שער אישתר בעיר בבל ששיחזורו מוצג במוזיאון פרגמון בברלין. בוויטרינת זכוכית מוצגות לבנים מחורבות העיר בבל שנמצאו על ידי ר' דוד ששון בבית בעיר חילה בשנת 1910 ועליהן חרוטים בכתב יתדות תאריו ומעשיו של נבוכדנאצר מלך בבל. ישנה גם רפליקה של גליל כורש שנושא כתב יתדות משנת 539 לפני הספירה. בכתובת מספר כורש, מייסד האימפריה הפרסית שהוא שחרר את הבבלים ועמים אחרים משלטונו של נבונאיד, מלך בבל העריץ והכופר. הכתובת הזו היא אישור היסטורי לכך שהוא התיר לגולים היהודים לחזור לארץ ישראל. גליל כורש המקורי נמצא במוזיאון הבריטי בלונדון.

 

ספרי תורה שנכתבו על עור צבי

באותו חלל מוצגים דגם הישיבה בבבל בתקופת התלמוד מהמאה ה-5 לספירה, דגם נוסף מתקופת הגאונים במאות 13-7 לספירה, ספרי תורה ותשמישי קדושה מקהילות יהדות בבל. בגדאד נחשבה למרכז חשוב בארצות המזרח לכתיבת ספרי תורה. הספרים נכתבו על ידי סופרי סת"ם מומחים על גבי עור צבי והצטיינו בהידור ובאיכות. העטיפות של ספרי התורה נעשו על ידי צורפים יהודים. בכל אחד מבתי הכנסת היהודים נמצאו עשרות ספרי תורה ומספרם הגיע למאות כשנאספו לקראת העלייה לארץ. מרבית הספרים הועברו למדינת ישראל ולתפוצות.

 

 ארון קודש וספרי תורה עתיקים    צילום: רונית סבירסקי

 

ארון קודש בסגנון צרפתי מוצג עם ספרי תורה בתוכו. כיסויי הכסף מרשימים ביופיים, חלקם נעשו בהודו, חלק במזרח וישנם גם מספר כיסויים שנעשו בבגדאד. אחד מספרי התורה הוא ספר קטנטן שהסוחרים נשאו אתם בדרכים וכתיבתו ארכה 5 שנים.

 

המדריכה רונית שלייפר משלבת בסיור סיפורים אישיים על הגבאי האחרון שנשאר בבצרה אחרי עליית עזרא ונחמיה ולפני שעזב החביא מאחורי קיר לבנים גווילים של ספר שמות, ויקרא ובמדבר. במלחמת המפרץ הקיר נהרס והגווילים נחשפו. עיתונאי מוסלמי מסר את הגווילים לשגרירות ישראל בקנדה והם דאגו להעביר אותם למרכז מורשת יהדות בבל בארץ. סיפור אישי אחר הוא על העולה האחרון מבגדאד שנתן את המפתחות של בית הכנסת, עלה לארץ והתחתן עם אוצרת המרכז למורשת יהדות בבל.

 

 כלי נגינה עתיקים     צילום: רונית סבירסקי

 

באגף המוזיקה מוצגים כלי נגינה אופייניים ביניהם: סנטור, עוד, ג'וזה עשויה מקליפת אגוז, כינור, קאנון ותופים שנשים נגנו עליהם באירועים. במהלך השנים הוקם בית ספר אליאנס בבגדאד ובמקביל ללימודי הקודש למדו בו שפות, מתמטיקה ונגינה. בשלב מאוחר יותר הוקמו בית ספר לבנות ובית ספר לעיוורים שממנו יצאו נגני העוד הידועים ביותר בעולם.

 

התופים עליהם ניגנו הנשים באירועים     צילום: רונית סבירסקי

 

הבית, המטבח והתבשילים המסורתיים

לב המבנה עוצב כמו הבית המסורתי בעיראק. חצר פנימית שממנה נשקפת גם הקומה העליונה ומוצגים בה הפריטים המקוריים. התערוכה מתמקדת במטבח העיראקי היהודי בעשורים הראשונים של המאה ה-20 תוך דגש על מסורות הבישול ונראות האוכל. מיקומו של המטבח בתוך הבית היהודי המסורתי, הייחוד שלו, הדינמיקה המשפחתית שנוצרה סביבו ומה התשמר ממנו עד היום מחוץ לגבולות עיראק.

 

דגם המטבח המקורי     צילום: רונית סבירסקי

 

המטבח המקורי היה ממוקם בקומת הקרקע כשחזיתו פונה לחצר פנימית. הוא היה צנוע ותכליתי לרוב ללא חלונות. כל מלאכת ההכנה שקדמה לבישול התבצעה בחצר הפנימית תוך ישיבה על דרגשי עץ נמוכים. כשהגברים יצאו בבוקר לעבודה הנשים התכנסו בחצר והמבוגרת ביותר נהגה לחלק את המשימות בין בנות הבית. הן ניקו, חתכו והכינו את הממולאים, הקובות והמלבס שהוא שקד עטוף שהוגש באירועים.

 

 החצר הפנימית וניפוי האורז     צילום: רונית סבירסקי

 

עד לשנות ה-30 של המאה ה-20 המזון בושל על תנור עצים ובשלב מאוחר יותר על פתיליה או פרימוס ולעיתים השתמשו בכל השיטות במקביל. שני סרטוני וידאו מלווים את התצוגה. האחד "במטבח של שולה" מתעד מפגש בין שולה בנימין לנכדתה על רקע הכנת תבית (החמין העיראקי) תוך שהן משוחחות על המטבח של אז והיום.

 

קובה סלק     צילום: רונית סבירסקי

 

אמנית הווידאו והמיצב נבט יצחק יצרה עבודה מיוחדת לתערוכה שבה נראים מגשי אלומיניום שהובאו מעיראק. היא מתמקדת בעבודת הידיים של האופים ורוקחי התבלינים בני הדור השני שממשיכים את המטבח המסורתי. בין המאכלים הבולטים זנגולה (סופגנייה מטוגנת), לפת, אורז, במיה ופלפלים חריפים. עבודה שמדגישה את הצורך לחזור לשורשים ולשמר את המסורות באמצעות האוכל.

 

 מתקן בישול מי ורדים     צילום: רונית סבירסקי

 

בתצוגה ניתן לראות את באר המים ששימשה רק לרחצה. לשתייה ובישול הביאו מים בכדי חרס ממי הנהר. בקומת המרתף החזיקו את כדי הסוכר, הקמח והאורז כדי לשמור על המוצרים מפני החום. צינורות שעלו מהמרתף עד קומת הגג היו האמצעי לצינון הבית. בכל חצר היו באר, נדנדה, ספסל ומתקן להכנת מי ורדים ומי זהר. הקומה העליונה הייתה סלון החורף שנקרא אורסי. הוא היה האזור המהודר ביותר בבית היהודי המסורתי בבגדאד. חזית הסלון שפונה למסדרון מעוצבת בקיר זכוכית גדול ומעוטרת בחלקה העליון בוויטראז'ים צבעוניים עם דגמים גיאומטריים וצמחים. בלילות האירו את הסלון בנברשת כסף. החדר כולל ספות מעוצבות, מזנונים, כורסאות ואביזרי נוי. הסלון שימש כאזור אירוח ובילוי לגברים שנהגו לשתות בו תה או משקאות חריפים על רקע נגינת הגרמופון. 

 

 סלון אורסי        צילום: רונית סבירסקי

 

הבגדים, התכשיטים והאביזרים

חדר מיוחד מוקדש לבגדים, לאביזרים ולמנהגים שקשורים בלידה, בריתות, בר מצווה, חתונות ואירועים. התצוגה כוללת עריסת תינוק, ארגז נדוניה מפואר, בגדי תינוקות שלבשו בברית המילה, קמעות ששמו לילדים על הידיים והצוואר, טליתות רקומות, תיקי ערב, בגדי חתן וכלה, שמלת חינה יפהפייה מבד שקוף שזורה באבנים טובות וחתן עם טוקסידו ופפיון שעל ראשו תרבוש אדום.

 

 ארגז הנדוניה     צילום: רונית סבירסקי

בגדי חתן וכלה      צילום: רונית סבירסקי

 

החלל הבא הוא סמטה מעט חשוכה ששוחזרה באווירה המדמה את השוק בבגדאד. בית קפה ששימש מקום מפגש ובילוי לגברים. שיחקו בו שש בש, דומינו, שתו קפה חזק ועישנו נרגילה. חנות של חייט, מקצוע שהפך לחשוב אחרי הכיבוש הבריטי ב-1917. החייט תפר חליפות שנגזרו לפי מידת הלקוח והעתיק דוגמאות מעיתוני אופנה שהגיעו מאירופה. כך זה לצד זה אפשר לראות את המלאכות השונות, הצורף, הרוקמת, מוכר הבדים, מעצבת התכשיטים רג'ינה בשה, שעיצבה ללקוחות עשירים בסלון ביתה לפי הזמנה, וחנות של מוצרי בית ששקלו בה את הדברים על מאזנים עתיקים.

 

חנות החייט     צילום: רונית סבירסקי

חנות הצורף     צילום: רונית סבירסקי

חנות מוכר הבדים     צילום: רונית סבירסקי

 

שחזור בית הכנסת הגדול

המסלול ממשיך אל חלל מרשים שבו שוחזר בית הכנסת הגדול של בגדאד בגודל של שמינית מגודלו המקורי ועדיין עצום ומרשים. האגדה מספרת שבית הכנסת נבנה על עפר שהביא אתו המלך יהויכין מארץ ישראל כשגלה עם אנשיו לבבל. הוא בנוי בסגנון ספרדי כשהתיבה במרכזו ויש בו 27 היכלות. הוא הכיל למעלה מאלף מתפללים והיו בו 70 ספרי קודש. לצד בית הכנסת מוצגים דגמים ומיצגים שקשורים במנהגים, טקסים וחגים. דגם של העלייה לרגל לקברו של הנביא יחזקאל בחג השבועות, צלחת ליל הסדר, מגש ממתקים ובתוכו תכשיט שנהג לשלוח הארוס לארוסתו בפורים, מפות רקומות, תכשיטים, חנוכיות ודגם של סוכה.

 

 שחזור בית הכנסת הגדול      צילום: רונית סבירסקי

 

החדר האחרון בקומה הראשונה מוקדש לעולי הגרדום ופרעות הפרהוד, תנועת החלוץ המחתרתית בעיראק והעלייה לארץ במבצע עזרא ונחמיה. גרם המדרגות לקומה השנייה מכוסה במסמכים מוגדלים של אישורי העלייה לארץ ותעודות העולה ומוביל אל כניסה שעוצבה כמסוף עלייה למטוס. מזוודות ניצבות לאורכו והוא מטפס אל חלל גדול שמשחזר את המעברה אליה הגיעו העולים. דגם של אוהל שהיה מקום המגורים הראשון וכיצד הוא אובזר מבפנים, צריף מפח מגלוון וצריף עץ.

 

 צורות המגורים השונות במעברה       צילום: רונית סבירסקי

 

חדר לזכרו

חדר חדש שנחנך בימים אלה מוקדש למרדכי בן פורת שהיה אדריכל "מבצע עזרא ונחמיה". הוא נשלח לעיראק על ידי המוסד לעלייה ב' ובמשך שנתיים ניהל את הפעילות המחתרתית שמטרתה הייתה להעלות יהודים בעלייה בלתי לגאלית. במהלך שליחותו נתפס, נאסר ועונה קשות אבל הצליח להימלט מהכלא ולחזור לישראל. בן פורת נלחם במלחמת העצמאות והגיע לדרגת קצונה. ב-1955 מונה לראש המועצה המקומית אור יהודה ועשר שנים לאחר מכן נבחר לכנסת וכיהן כשר בממשלת ישראל 3 שנים. הוא זכה בפרס ישראל לשנת 2001 על תרומתו לחברה ולמדינה. החדר שמוקדש לזכרו מתמקד בשולחן הכתיבה שלו עם הפריטים שעמדו עליו. לשולחן נוספו מגרות שכל אחת מהן נושאת צילומים ומסמכים מפרקי חייו השונים. מרדכי בן פורת הלך לעולמו ב-2022 בגיל 99.

 

 שולחן הכתיבה שהפך למיצג      צילום: רונית סבירסקי

 

מרכז מורשת יהדות בבל, שדרות מרדכי בן פורת 83, אור יהודה

פתוח בימים שני, רביעי, חמישי 15:00-09:00, שלישי עד 19:00, שישי 13:00-10:00

שבת וראשון סגור. טל. 03-5339278